לפני שנתיים, ממש לקראת חג הפסח, הטיל הנשיא ביידן סנקציות לא עליי אישית, אלא על בעלי, בנצי גופשטיין, ועל הארגון "להבה".
אבל בפועל, כשמדובר בבעל ואישה, משפחה אחת, חיים משותפים ומשק בית משותף זה פוגע בכולנו.
עוד לפני שהבנו בכלל במה מדובר, ניסינו להיערך לחג. בזמן שאנחנו עוסקים בחלוקת תלושי מזון, מסייעים לנשים וילדים שיצאו מכפרים מצאנו את עצמנו תקועים: חשבון הבנק שלנו הוגבל. לא הייתה אפשרות להוציא את הכסף שלנו. כרטיסי האשראי בוטלו, הוראות הקבע נעצרו, ולבנצי לא הייתה אפשרות לקבל משכורת.
הטלפונים לא איחרו להגיע - שיחות זועמות, מכתבים מוזרים. ביטוח לאומי אפילו טען שאני לא קיימת במערכת. מציאות בלתי נתפסת. "אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני", הקב"ה לא עוזב אותנו. משפחה וחברים התגייסו, החסד שעשינו לאורך השנים עמד לנו.
אבל זה לא פשוט לחיות בלי כרטיס אשראי, להיקלע למצבים לא נעימים. אני זוכרת במיוחד סיפור אחד: בקניון, החניה כבר לא הייתה בחינם ואני לא ידעתי. הגעתי ליציאה, ואין לי דרך לשלם. אנשים צופרים מאחור, ואני מנסה להסביר לעובד שאין לי אשראי. הוא לא מאמין לי, מסרב לקבל חמישה שקלים במזומן. אני עומדת שם חסרת אונים. בסוף כיביתי את הרכב, ביקשתי שיזיזו את כל מי שמאחוריי כדי שאוכל ללכת לשלם במכונה. רק אז הוא הבין שאני רצינית, והסכים לקבל מזומן רק שאשחרר את הפקק.
האירוע הזה השפיע עליי מאוד. מאז יש לי תמיד שני כרטיסי אשראי ומזומן בארנק.
הילדים שלנו שמורגלים ברדיפה הפוליטית רבת השנים, סייעו לנו להתארגן. הבן שלי, לוחם, אמר לי: "אין אשראי בעזה ואנחנו מסתדרים." ואכן, הסתגלנו למציאות החדשה. לבנצי זה היה קל יותר הוא רגיל למאבקים. לי זה היה קשה יותר. יהודים טובים עזרו לנו להתמודד.
העבודה לא נפסקת. הטלפון לא מפסיק לצלצל - הורים כואבים, נערות במצוקה, נשים שרוצות לצאת מכפרים. מערכת המשפט, כרגיל, מסואבת. הבקשות לסיוע כספי לא נגמרות ואני לא תמיד יכולה לעזור, אבל מוצאת דרכים אחרות לסייע.
"כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" דווקא מהמקום המצומצם הקב"ה הרחיב לנו. הגדלנו את העשייה, הרחבנו את דירות החירום, הגדלנו את מספר העובדים. כמו בכל שנה - גם יצאנו לנופש מפנק לנשים, לבנות ולילדים.
במקביל, הסנקציות התרחבו לארגונים נוספים. נשמעה זעקה, הימין התעורר ונלחם בסנקציות.
חברת הכנסת לימור סון הר מלך הגישה הצעת חוק שלפיה המדינה תיקח אחריות על אזרחיה ותסייע למי שנפגע מסנקציות של מדינות זרות. בנק ישראל התנגד. דוד בבלי היועץ המשפטי, שהיה אצלי בשבת זעק נגד העמדה הזו. הוא לא הסכים עם הטענה שהכול "הסתדר".
המציאות הוכיחה אחרת: משפחת גופשטיין עומדת בפני שתי חתונות, והבנק מסרב לשחרר את הכסף - שלנו - מחשבוננו. באחת השיחות אליהן העלו אותי, תיארתי את ההתנהלות המקוממת של הבנקים שהוסיפו חטא על פשע והתעללו בנו. לאחר מכן קיבלתי טלפון מבנק ישראל והמצב התחיל מעט להשתפר. אבל עדיין אין אשראי. עד שהנשיא טראמפ עלה לשלטון והסיר את הסנקציות.
בימים אלו, הפרופסור משה כהן אליה פועל מול טראמפ להטלת סנקציות על ארגוני שמאל, שופטי בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה. הוא כבר השיג מאה אלף חתימות וזה לא דבר של מה בכך.
אנחנו מכירים מקרוב את מערכת המשפט, מי כמונו מכיר את המערכת המסואבת, במשך שנים זעקנו על הטרור השמאלני ועל מערכת המשפט העבריינית. מי כמונו מכיר את הארגונים שפעלו במשך שנים להוציא אותנו מחוץ לחוק, להגדיר אותנו כארגון טרור, להגיש בג"צים, ולדרוש כתבי אישום נגד בנצי. ברוך השם המשפט הסתיים בעבודות לתועלת הציבור. הם לא מבינים שבנצי כל כולו לתועלת הציבור.
ככל שנלחמו בנו אנחנו יותר מצליחים אלף כבאים לא יצליחו לכבות את הלהבה.
הייתי מעדיפה שמדינת ישראל תיקח אחריות, תטפל בעוולות מבית, ולא נצטרך לפנות לגורמים זרים. אבל אני מודה כמי שחוותה סנקציות על בשרה, אני מבינה היטב את העוצמה שבהן אני לא אפנה לגוי שיפגע ביהודי אבל בהחלט נהנית לראות את השמאלנים רועדים ונהנית לראות במפלת הרשעים "ואתה ברחמך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו השיבות לו כגמולו".
בימים ההם בזמן הזה.
הכותבת היא ראש מערך הטיפול בארגון להב"ה