"לפני שמנהיגי ההמונים תופסים את הכוח כדי להתאים את המציאות לשקריהם, התעמולה שלהם מתאפיינת בבוז קיצוני לעובדות, שכן בעיניהם העובדה תלויה לחלוטין בכוחו של האדם שיכול להמציאה."
חנה ארנדט, מקורות הטוטליטריות (1951)
כאשר פרעה גזר עבדות על העברים, הוא הציג את הרדיפה כמדיניות הגנה לאומית נבונה. האינקוויזיטורים בימי הביניים רדפו יהודים בשם הצדק האלוהי. משפטני גרמניה הנאצית ניסחו חוקים שגרמו להשמדת היהודים להיראות כהגנה על המדינה. בכל תקופה נטבלת שנאת היהודים בשפה הנחשבת לנעלה ביותר באותה עת. השפה המקודשת של זמננו היא "החוק". שלוש המילים המניפולטיביות ביותר בלקסיקון העכשווי הן: "המשפט הבינלאומי אומר…". ברגע שהן נאמרות - הדיון, לכאורה, מסתיים.
מגישי טלוויזיה, שגרירים ופעילים מצטטים זאת כאילו היה פסוק מחייב. ישראל, יותר מכל מדינה אחרת - ולמעשה יותר מכל המדינות יחד - מוצבת באופן ייחודי על ספסל הנאשמים של בית דין מוסרי גלובלי וסלקטיבי. האירוניה היא שהיסודות המשפטיים לקיומה של ישראל מוצקים במיוחד, בעוד שרבים מן המנופפים ב"משפט הבינלאומי" כלל לא קראו אותו - או בוחרים להתעלם מתוכנו.
מעבר לשטר הבעלות המקראי, קיימים שלושה מסמכי יסוד במשפט הבינלאומי המעגנים את זכויותיו הלאומיות של העם היהודי בארץ ישראל:
הצהרת בלפור (1917) - הכרה רשמית של מעצמה גדולה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל;
החלטת סן רמו (1920) - אימוץ ההצהרה כמדיניות בינלאומית מחייבת והטלת המנדט על בריטניה;
כתב המנדט של חבר הלאומים (1922) - עיגון משפטי של הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ והכרה בזכות להתיישבות.
עם פירוק חבר הלאומים, סעיף 80 למגילת האו"ם שימר את הזכויות שנקבעו במנדטים. שום החלטה מאוחרת יותר של האו"ם לא ביטלה כדין את זכויותיו הלאומיות והפוליטיות של העם היהודי ממערב לנהר הירדן.
על פי עקרון Uti Possidetis Juris, מדינות חדשות יורשות את גבולות הישות המנהלית שקדמה להן. בהתאם לכך, גבולות ישראל נגזרים משטח המנדט. לא התקיים ריבון מוכר משפטית ביהודה ושומרון, ואין אמנה שהקצתה את השטח למדינה אחרת. סיפוח ירדן בשנת 1951 לא הוכר כמעט כלל, וכאשר אש"ף הכריז על עצמאות ב-1988 - הוא לא היה מדינת המשך של ירדן. מאחר שעיקרון זה אינו מעביר זכויות מארגון שאינו מדינה, לא ניתן היה "לרשת" תביעה זו.
אמנת ז'נבה הרביעית (1949), שנועדה למנוע גירושים והנדסה דמוגרפית בסגנון נאצי, מיושמת לא אחת באופן שגוי על המצב ביהודה ושומרון. האמנה עוסקת בהעברות כפויות בין מדינות ריבוניות או לשטח כבוש - לא במגורי אזרחים מרצונם. הצגת מגורי יהודים כבלתי חוקיים באופן ייחודי אינה נובעת מפרשנות משפטית ניטרלית, אלא מבחירה פוליטית המולבשת בלבוש משפטי.
כיצד, אם כן, הפכה נוכחות יהודית מעבר לקווי שביתת הנשק של 1949 ל"פשע מלחמה"? התשובה אינה בפרשנות משפטית פשוטה, אלא בתהליך פוליטי ממושך. לאחר כישלון מלחמות צבאיות, עברו מדינות ערב ובעלות בריתן לזירה הדיפלומטית והמשפטית - תופעה המכונה כיום lawfare. במסגרת זו התקבלו באו"ם שורה ארוכה של החלטות המציגות את ישראל כאשמה באופן חריג, תוך התעלמות מהפרות חמורות בהרבה ברחבי העולם.
כך למשל, בין השנים 2015-2024 אימצה העצרת הכללית של האו"ם 173 החלטות נגד ישראל, לעומת 80 בלבד נגד כלל מדינות העולם יחד - בתקופה שבה נהרגו מיליונים במלחמות ובטרור.
במציאות זו, "המשפט הבינלאומי" הפך בשיח הציבורי לפחות לכלי משפטי ויותר לשפה טקסית. חוות דעת "מייעצות" או צעדים פוליטיים מוצגים כפסיקות מחייבות, תוך התעלמות מהקשר רחב יותר. במקביל מתבצע היפוך מושגים: ארגוני טרור מכונים "לוחמים", פגיעות באזרחים מוצגות כ"התנגדות", ורצח אזרחים יהודים מוצדק באמצעות תיוגם כ"מתנחלים".
כך הופך "המשפט הבינלאומי", כפי שהוא מופעל לעיתים, לכלי להאשמת ההגדרה העצמית היהודית - יותר מאשר להגנה על זכויות אדם. זהו, לטענת הכותב, גלגול מודרני של עלילות עבר, כאשר מוסדות בינלאומיים מחליפים מוסדות דתיים כמקור הסמכות.
בחלק הבא תיבחן טענת הכותב כי מונחים כמו "אפרטהייד", "רצח עם" ו"אלימות מתנחלים" עברו תהליך של ריקון מתוכן והפכו לכלי רטורי בזירה הבינלאומית.
דניאל וינסטון הוא מטפל וכותב המתגורר ביצהר שבצפון השומרון. ניתן ליצור קשר דרך DanielWinston.com