הרב ברוך וידר, ראש ישיבת הכותל, התייחס בפודקאסט של ערוץ 7 למעורבות הישיבה בעתירה לבג"ץ סביב סוגיית התפילה בכותל הדרומי, בהתמודדות עם אובדן ארבעה בוגרים, משתף על ההכפלה בגיוס בקרב בני חו"ל, משחזר את הקרבות בסולטן יעקב ומסביר למה לא ישלח את תלמידיו לשיריון אם יהיו לוחמות.
בפתח דבריו הבהיר הרב וידר כי אין לישיבה עניין בהתדיינות משפטית כשלעצמה. "עם הבג"צים אין לנו שום דבר, עם הכותל יש לנו הרבה", והסביר כי ההצטרפות להליך נבעה מהמציאות בשטח שמגבילה את אפשרות התפילה של תלמידי הישיבה במקום. "ישיבת הכותל הוקמה סמוך להיכן שהיום עזרת ישראל, בח' באב אחרי ששת הימים, ראשוני החלוצים בהובלת הרב הדרי הקימו שם את הישיבה ורק בהמשך היא עלתה למעלה".
הרב תיאר את הפעילות המתמשכת של הישיבה בכותל לאורך עשרות שנים. "כל ליל שבת יורדים לכותל, כבר 58 שנה, והתחלנו לרדת גם בצד הדרומי שרוצים לקרוא לו עזרת ישראל, רוקדים ומתפללים. כתוצאה מכך הצטרפנו לבקשה למקום תפילה, חוסמים את האפשרות של ישיבת הכותל להתפלל, אני לא יכול להביא אברכיות או ר"מיות כי אסור לשים מחיצה לבושתנו".
לצד זאת הדגיש כי הישיבה אינה מעוניינת בעימותים עם קבוצות רפורמיות. "אנחנו לא רוצים עימותים. אני שולח אברך לראות האם זה פנוי ואם כן - אז מתפללים שם".
הרב שיתף גם באירוע מתקופה ביטחונית מורכבת בירושלים. "לפני כמה שנים הייתה אינתיפאדת סכינים והכותל היה ריק, ממש כמו שאני הייתי בהסדר שהרחבה הייתה ריקה למעט קצת חסידים, עם ישראל פחד בהתחלה ללכת לכותל. בעקבות זאת, החליטו בישיבה להגביר את הנוכחות במקום ובפרט בזמנים קשים. ניגש אלי יהודי, אחינו, לבוש זברה: 'אתם הצלתם את הכותל'. אמרתי לו: אנחנו לא מצילים את הכותל, הוא מציל אותנו.
ישיבת הכותל חורטת על דגלה את קדושת המקום ולא רוצים לריב עם אף אחד אך רוצים אחיזה. יש מאמר מפורסם של מורי ורבי הרב צבי יהודה קוק 'מאחר כותלנו' - לא כמו מי ששמים אותו בפינה כקיר תמך. בזמנים מיוחדים כמו מוצאי יום הכיפורים, כשאנשים עולים, הישיבה יורדת עם שירת 'והביאותים' ו'ישמחו במלכותך', ניגונים שהתחיל הרב הדרי ורצים כמעט 60 שנה".
הרב ברוך וידר התייחס גם לפעילות ישיבת הכותל סביב הכותל הקטן וציין כי מדובר ביוזמה מתמשכת של הישיבה להשבת הנוכחות והתפילה במקום. "ישיבת הכותל מתפללת, קבוע, במשך כ-17 שנה, בכותל הקטן. עצם קיום התפילות שינה את המצב".
הרב תיאר כיצד עם פרוץ המלחמה מצאה את עצמה הישיבה בעיצומה של מציאות משתנה, כאשר תלמידים רבים נקראו לשירות צבאי. "בשמחת תורה, כשפרצה המלחמה, אני מוצא את עצמי מלווה את החיילים שמתגייסים. סגן מרדכי וולף מגיע אלי, רק לפני שבועיים חיתנתי אותו, ואחריו עוד אחד ועוד אחד", והוסיף כי עבורו מדובר גם בסגירת מעגל אישית. "42 שנה קודם, באחת בלילה, כשהייתי נשוי רק חודשיים, באנו לקבל ברכה מהרב נבנצל לפני היציאה לקרב סולטן יעקב ולהפתעתי הרב נבנצל מלווה אותי עד המונית".
הוא ציין כי גם תלמידים מחו"ל, שלא היו מחויבים בגיוס, הושפעו מהאווירה. "הם ראו את המעמד הזה, מאוד התרגשו מזה, ואחוז הגיוס קפץ, הכפיל את עצמו בשנה של המלחמה. ראינו את הרב כשהוא מלווה את החיילים ורצינו להיות כמוהם".
הרב התייחס גם להחלטה חריגה שקיבלה הנהלת הישיבה עם פרוץ המלחמה, להמשיך את הלימוד ברציפות ללא הפסקות. "אנחנו הר"מים החלטנו בעצה אחת שלא עושים בין הזמנים", והוסיף כי כבר בתחילת השבוע שלאחר שמחת תורה חזרה הישיבה לפעילות מלאה. "הישיבה חזרה ביום שני בבוקר, הישיבה למדה כל הזמן עד שבוע לפני פסח. הייתה אווירה מאוד חזקה של תפילות, התחזקויות, אחריות בבית המדרש, משמרים ותעניות".
הרב ברוך וידר התייחס גם לכאב הכבד של נפילת בוגרי הישיבה במהלך הלחימה - הרב אבי גולדברג, שמואל הררי, רפאל קאדורס וז'אבו ארליך. "כואב, לא רציתי להיות ראש ישיבת הסדר כי ראיתי הרב הדרי נושא את המשא, פחדתי מהתפקיד בגלל הדבר הזה. אנחנו נושאים את הכאב הזה כל הזמן. כאב של החברים שלי שנפלו בקרב, החברים מעלי וכעת אני מוצא עצמי בחזית המשלח. שתי בחורים משיעור ה' נפצעו קשה בראש וניצלו בניסי ניסים, סגן נעם אלון ואברהם אנסבכר, כל יום אנחנו מתפללים עליהם. יש גם פצועי נפש לצערנו.
זאבו היה בעינינו סמל, הרב הדרי היה מזמין אותו להעביר הרצאות על קרבות החשמונאים, ריתק את כולם, שמונה קרבות כמו שמונת ימי החנוכה. הרב אבי גולדברג היה תלמיד שלי, דמות מופלאה, בערב המלחמה הוא היה בישיבה עם התלמידים שלו. אני קשור למשפחות הנופלים כל הזמן, מגיע לשמחות, מזמין אותם לאירועים ומתקשר אליהם בכל ערב ראש השנה. כשהרב הדרי עזב את ראשות הישיבה הוא ביקש דבר אחד: להמשיך להגיד את ה'יזכור' שאומרים על הנופלים בשמחת תורה ובשבועות".
הרב וידר הרחיב בריאיון על חלקו האישי בקרב סולטן יעקב ועל הזיכרון שנותר עמו מאז ימי מלחמת לבנון. הוא תיאר את הקרב כאירוע מכונן בחייו, כזה שליווה אותו מאז שירותו הצבאי ועד לתפקידו החינוכי כיום. הוא סיפר כי בסוף שיעור ה' נקראו בני המחזור, אל השירות ולאחר ימים ספורים כבר מצאו את עצמם בתוך לבנון.
"בט"ו סיוון תשמ"ב אנו נקראים אל הדגל ומוצאים את עצמנו אחרי כמה ימים בלבנון גדוד של ישיבות ההסדר. כ-30 טנקים נכנסו לקרב, כיתרו אותנו, נכנסנו לתוך מארב, שני גדודים מבוטנים בתוך ההר ירו עלינו, בלי סוף טילים על הטנק שלי, עשרות טילים נורו במשך הלילה. קרב קשה מאוד. עד היום יהודה כץ עודנו נעדר והחברותא שלי סמל אריה שטראוס הי"ד נהרג בנסיגה. שמונה טנקים יצאו עם הזחלים שלהם, ביניהם אני. שלושים פסיכולגים הגיעו לאחר מכן לדבר עם הגדוד שלנו וחזרו כלעומת שבאו - זן אחר של בינישים. כל שנה אנחנו עושים מסיבת הודיה בלילה על ההצלה ובבוקר הולכים לאזכרות של חברינו בבתי העלמין".
הרב ברוך וידר שיתף גם בהתבוננות אישית עמוקה על חוויותיו מהמלחמה ועל תחושת ההשגחה שליוותה אותו, תוך ניסיון להבין את הפער בין המציאות הקשה לבין הישרדותו האישית. "איך אני יכול להסביר? חברים שלי נהרגו מטיל אחד ואני חטפתי הרבה ואני חי? רציונלית? אני לא יודע להסביר".
בהמשך קשר הרב בין חוויות המלחמה לבין דמויות רוחניות שהשפיעו עליו, ובראשן הרב צבי יהודה קוק. הוא סיפר על הרגע שבו ליווה אותו הרב לפני הגיוס, ותיאר זאת כחוויה מכוננת שנותרה עמו גם בזמן הקרבות. "הרב צבי יהודה מאוד אהב אותי, שינה את חיי. באתי אליו לומר לו שאני מתגייס, הוא אמר לי: תבוא ביום הגיוס. יצאתי מנתניה ב-4 בבוקר והגעתי אליו לפני תפילת שחרית ב-7 בבוקר. הרב צביהודה חיבק אותי, ליווה אותי עד הרחוב, ואמר 'תעשה חבילות של מצוות'".
הרב הדגיש כי תחושת הליווי הרוחני הזו קיבלה משמעות מיוחדת בשדה הקרב, כאשר חווה מצבים מסכני חיים. "כתוב בגמרא בברכות שמי שמלווים אותו אינו נזוק. אם מלווים אותו הרב נבנצל, הרב צביהודה, אז הוא יכול לחטוף בטנק מלא טילים והוא יוכל לחזור הביתה בשלום".
הרב ברוך וידר התייחס גם לסוגיית שילוב נשים בטנקים . "אני לא אסכים שהחיילים שלי, התלמידים שלי, יתגייסו לשיריון, אם צה"ל ימשיך במגמה הנוראית הזו שהיא לא אמיתית. אני הייתי טנקיסט, ואני יודע מה זה ללחום בטנק, לא שייך בכלל שבת תהיה בטנק ותלחם בתוך טנק, עם חיילים גברים.
מורי ורבי הרב צבי יהודה אמר: 'ערבוביה זה טריף, איסור הלכתי ברור'. הגיע הזמן שנעמוד על זכותנו. הראיה, ההסדר היה בתותחנים והיום חסרים להם מילואים כי הבינישים כבר לא משרתים שם בסדיר, בעזרת השם האמת תנצח, הקודש ינצח אבל יש מאבקים".
הרב ברוך וידר התייחס גם לשיתוף הפעולה של ישיבת הכותל עם תלמידי בית הספר הריאלי בחיפה והציג זאת כדוגמה לחיבור בין חלקי החברה בישראל. "במשך החמש עשרה שנה האחרונות, בכל שנה מגיעים שתי קבוצות של בנים מהריאלי חיפה. לומדים בבית המדרש שעה וחצי עם תלמידי הישיבה בחברותות. מנהל בית הספר אמר לי: 'זה השיא של שלושה ימי ירושלים שלנו ואולי השיא של ארבע שנים".
לסיום שיתף זכרונות מהקשר האישי שלו עם הרב צבי יהודה קוק. "שאלתי את הרב צביהודה, במכתב, מהו המדד לגדול הדור? הוא אמר לי: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', כשהוא מדגיש כי זו ההגדרה המרכזית בעיניו לגדלות תורנית". התשובה הזו לא נותרה בגדר רעיון בלבד, אלא הפכה ליעד אישי ולכיוון מנחה בתורה של הרב וידר. "אני רוצה להיות מהתלמידי חכמים שמרבים שלום בעולם", סיכם הרב וידר.