בתוך המלחמה בעלת ההישגים בין ישראל ואיראן, שכולנו מקווים שתסתיים בצורה מושלמת יותר ממבצע 'עם כלביא' - עוד דוגמה למלחמה בלתי גמורה בהיסטוריה של מדינת ישראל - והמלחמה בלבנון שמכרסמת בכוחו הצבאי של חיזבאללה, בתקווה שגם זו תסתיים בפגיעה משמעותית יותר בחיזבאללה מאשר מבצע 'חצי הצפון', ישנה החזית הנשכחת שפתחה את המערכה המתמשכת מזה שנתיים וחצי: רצועת עזה.
הכתב המדיני של 'ישראל היום' אריאל כהנא, פירסם השבוע, שמפקד החטיבה הדרומית של צה"ל אמר בתידרוך לרכזי הביטחון בעוטף עזה, שחטיבת הנוח'בות של מחנות המרכז השתקמה ושבה לפעול ככוח אורגני. הדבר התאפשר בין היתר משום שצה"ל לא נכנס למחנות במרכז הרצועה (אם כי צה"ל כן פעל באל-בורייג' ואל-מוע'זי, אבל לא פעל בנוסיראת בגלל המידע שרוב החטופים הוחזקו שם). המח"ט הוסיף, שמחומר מודיעיני שאספה ישראל עולה, כי חמאס חזר לערוך אימונים צבאיים, לייצר רקטות, לבנות מנהרות ולשקם את אלה שנהרסו.
ואיפה צה"ל? האירוניה של ההיסטוריה היא, שבעוד שבלבנון ובעיקר באיראן הרחוקה, צה"ל נהנה מחופש פעולה בלתי מוגבל, דווקא ברצועת עזה הקרובה, המקור למלחמה הנמשכת כבר שנתיים וחצי עם הפסקות קלות, ידי ישראל כבולות בגלל ההסכם עם ארה"ב. הסכם החטופים, שנעשה בתיאום עם ארה"ב, כובל את ידי צה"ל מלפעול נגד ההתעצמות המחודשת של החמאס. בחסות ההסכם עם ארה"ב, החמאס בונה מחדש יכולות התקפיות. גם אם אין להם כרגע אפשרות לפלוש ליישובים כמו בשמחת תורה תשפ"ד, בזכות איזור החיץ שהקמנו לאורך 'הקו הצהוב' בעומק הרצועה, הם יכולים ליזום התקפה על כוחות צה"ל ברצועה, או להיערך למתקפה דומה כזו בעתיד הרחוק.
מדינת ישראל למודת לקחים של הפסקות אש: אחרי מלחמת ההתשה ב-1970, עם אש"ף ב-1981, החלטת האו"ם 1701 אחרי מלחמת לבנון השניה, ההסדרות השונות עם החמאס אחרי מבצע 'צוק איתן', הפסקת הלחימה ב'עם כלביא' והפסקת האש עם החיזבאללה מכ"ו בחשוון תשפ"ה, 24 בנובמבר 2024. כל אחת מאלה איפשרה לאוייב להיערך טוב יותר לחידוש הלחימה.
מסקנה: לא משאירים לאוייב את יוזמת חידוש הלחימה. ישראל תהיה חייבת בהקדם האפשרי למצוא את נקודת הפרת ההסכם מצד החמאס - וזה ממש לא קשה - שתאפשר לה לפעול גם ברצועה נגד התעצמות החמאס המחודשת מתוך לגיטימציה בינלאומית, בלי שאנחנו ניחשב כמפרי ההסכם.
בנושא אחד ישנה תמימות דעים בצה"ל: אסור לסגת מהקו הצהוב, ובוודאי לא לרדת מ'רכס השבעים' (70), רכס כורכר אסטרטגי ברצועת עזה הנמתח מצפון-מזרח לדרום-מערב, במקביל לקו החוף של הרצועה, בגובה ממוצע של כ-70 מטרים מעל פני הים - ומכאן שמו. הרכס מהווה חיץ טבעי בין צפון ומרכז רצועת עזה לבין יישובי עוטף עזה שבמזרח. הנקודה המשמעותית על הרכס היא גבעת עלי-מונטר, החולשת על כל סביבותיה. קצין בכיר בפיקוד הדרום אמר בשיחה עם רכזי הביטחון של היישובים: "ככל שנשב יותר זמן על הקו הצהוב, כך ייטב".
וכמו רצועת הביטחון ברצועה, כך גם בלבנון ובסוריה. אחת התוצאות של השנתיים וחצי האחרונות היא שינויי הגבולות בפועל: צה"ל יושב בעומק סוריה ובמיוחד בכתר החרמון, והגדיל בשבועיים האחרונים את מספר המוצבים בלבנון מחמישה לעשרים. כרגע החל צה"ל גם בפעילות קרקעית בלבנון, להשתלט על שטחים מהם מבוצע ירי רקטות על ישראל.
את השינויים הללו יש להפוך לגבולות הקבע של ישראל. בתוך השינויים הטקטוניים העוברים על המזרח התיכון שעדיין קשה בשלב זה לשער את עוצמתם והשלכתם, גם הגבולות החדשים של ישראל ישתלבו באותם שינויים. זה יהיה באמת הניצחון המוחלט במלחמה שנכפתה עלינו.
(הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')