בשנת 1840 התכנס בלונדון "הכנס העולמי נגד עבדות". הגיעו אליו הפעילים הכי ליברלים, הומניסטים ומתקדמים של התקופה, אנשים שהקדישו את חייהם למאבק החשוב ביותר לזכויות אדם באותן שנים.
משלחת מארצות הברית הגיעה וכללה גם שתי פעילות בולטות: לוקרישיה מוט ואליזבת קיידי סטנטון. אבל אז קרה משהו מדהים: אותם גברים "נאורים", שלחמו למען חירות ושוויון, הזדעזעו מעצם הרעיון שנשים ישתתפו בדיון. לאחר הצבעה, הם החליטו לאסור על הנשים לדבר, והכריחו אותן לשבת בעזרת נשים מאחורי וילון, כדי שלא "יפריעו" לגברים לנהל את המאבק למען זכויות אדם.
יש משהו מתעתע במושג "נאורות". ב-1840, הוא שימש את באי הכנס העולמי נגד עבדות בלונדון כדי להרגיש בצד הנכון של ההיסטוריה, בזמן שהם דחקו נשים אל "עזרת הנשים" כדי שלא ישמיעו את קולן. המאבק של לוקרישיה מוט ואליזבת קיידי סטנטון, שבעצם פתח את המחאה בעד זכויות נשים, לא התחיל מול האויבים של זכויות האדם, אלא דווקא מול אלו שהגדירו את עצמם כבעלי בריתן. הפרדוקס הזה מלווה אותנו עד היום: לעיתים קרובות, הקיצוניות והחשיכה הגדולות ביותר מסתתרות דווקא בתוך התנועות שמתיימרות להיות הכי מתקדמות שיש.
אין דבר פאתטי יותר מגבר שמנצל את עובדת היותו אב לבנות כדי לקבל כרטיס כניסה אוטומטי למועדון הפמיניסטי, בזמן שבחדרי חדרים הוא מדבר על נשים כאל משלוח של בשר טרי. אהוד ברק, האסטרטג המרכזי של מחנה השמאל והאיש שרבים בשמאל הישראלי עדיין נושאים אליו עיניים, הוא היורש הישיר של אותם גברים צבועים מלונדון 1840. הם השתיקו נשים בשם המאבק בעבדות, והוא מחפיץ נשים בשיחות עם ג'פרי אפשטיין בשם המאבק על ה"דמוקרטיה".
האיש שבתיאור הפרופיל שלו מתהדר בטייטל "אב ל-3 בנות ולכן גם פמיניסט", נחשף במערומיו כשהסביר לאפשטיין מדוע הוא חושב ש"הרבה היו מעדיפים להיות בלארוסיים... הרבה בנות צעירות ויפות יבואו, גבוהות ורזות". כשהמסכה הליברלית נושרת, מתגלה דמותו האמיתית של מי שרואה בנשים כלי עבודה אסתטי, עד כדי הצעה לשדל את דונלד טראמפ באמצעות "העיתונאית הבלונדינית" שהם מוכנים לשלוח. ברק מסיר את המסכה לא רק מעל פניו שלו, אלא מעל מחנה שלם שמטיף לנאורות ובו זמנית נצמד למנהיג שמתבטא כמו אחרון השוביניסטים.
השבוע קיבלנו תזכורת נוספת לפער הזה, הפעם מכיוונו של נאור נרקיס, מתמודד ברשימת "הדמוקרטים" ופעיל פוליטי. נרקיס הוכיח שוב כיצד ה"נאורות" שהוא מתיימר לייצג מתגלה כלא יותר ממסכה, וחושפת גבר מיזוגן שמטריד נשים בצורה הבוטה ביותר. כפרודיה על סרטון של גילה גמליאל, נרקיס החליט ליצור סרטון בינה מלאכותית שבו הוא מסיר את כיסויי הראש של נשות הקואליציה: לימור סון הר-מלך, אורית סטרוק ועידית סילמן. מדובר בנשים שמתוך אמונתן ודתן בחרו להצניע חלק מגופן, ונרקיס החליט להפשיט אותן ולחשוף את מה שהן ביקשו לכסות. בואו לא נכבס מילים: זו הטרדה מינית.
מתוך הבנה מלאה שהנשים הללו תופסות את שיערן כאינטימי, הוא בחר לחשוף אותו בעריכה כוחנית. רק כי הן לא מתיישרות עם סט הערכים שלו. נאורות שמושלכת לפח ברגע שהפוזיציה משתנה, היא לא נאורות. היא בריונות.
ההטרדה שעברה תחת ידו של נרקיס אינה אירוע נקודתי, אלא חלק ממנגנון שלם שמוכיח עד כמה ה"פמיניזם" הזה סלקטיבי. קחו למשל את הזעזוע הקבוע ממספר הנשים בממשלה. במחנה שבו מתגאים בשיטת ה"ריצ'רץ'", שיטה שמקדשת את המגדר על פני הכישורים, לא מפסיקים להטיף לקואליציה על הדרת נשים. אבל ברגע שאישה מעזה לחשוב אחרת מהן, ה"ריצ'רץ'" נתקע. אותם אלו שזועקים למען ייצוג נשי, מפעילים מכונות רעל משוכללות נגד נשות הקואליציה.
הסרטון הדוחה של נאור נרקיס, יחד עם קמפיין ההכפשות שספגה השבוע השרה סטרוק, חושפים את הבלוף. אני האחרון שיתנגד לביקורת על פוליטיקאים, ביקורת חריפה על נבחרי ציבור היא מבורכת וחשובה, אבל אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו. אם קידמתם אג'נדה שבה ייצוג נשי הוא הערך העליון והמגדר חשוב יותר מהכישורים - שבו בשקט ותריעו לנשות הקואליציה. ואם החלטתם שכישורים ודרך חשובים יותר מהמגדר - ברכותיי, אתם צודקים לחלוטין.
השורה התחתונה ברורה ועצובה: לונדון 1840 עדיין כאן. אז כמו היום, אלו שממהרים לנכס לעצמם את הבלעדיות על הקידמה, מתגלים פעם אחר פעם כצבועים ביותר. כשנאורות היא עניין של פוזיציה, היא מאבדת כל משמעות. הזעקות שלכם למען זכויות נשים לא נועדו לשרת את הנשים אלא אתכם. הגיע הזמן שתפסיקו לעשות עליהן סיבוב. תשחררו אותן.