
השבוע השגתי ניצחון אישי קטן שעמלתי עליו זמן רב - זכיתי לחזור לשירות מילואים פעיל, לאחר שלפני כמה שנים יצאתי ממערך המילואים. החזרה לשירות המילואים התאפשרה במסגרת האוגדה החדשה, אוגדה 96, שהוקמה כחלק מהבנת הכשלים שהובילו לאירועי 7 באוקטובר.
זכיתי ללבוש שוב את המדים. לשוב לאימוני חי"ר כמו בימים הטובים; פרט, חולייה, כיתה, מחלקה; אימוני לש"ב; הכשרות פק"לים ועוד ועוד. אומנם היה צריך להסיר קצת חלודה, והשרירים עדיין מכווצים... אבל לאט לאט, בעזרת השם, חוזרים לכשירות.
ההפתעה שחיכתה לי בבסיס האימונים בצאלים הייתה גדולה. הייתי בטוח שאהיה הזקן שבחבורה. ולהפתעתי גיליתי שבפלוגה שלנו יש לוחמים מגיל 23 ועד 53 ואפילו מישהו שמתקרב לגיל 60! ההיענות המרשימה מכל היחידות, מכל מקום בארץ ומכל הגילים מרגשת ומדהימה; גולני, גבעתי, צנחנים, נח"ל, דובדבן, שלדג, לוחמים מכל היחידות ומכל תחומי העיסוק; מחנכים, מנהלי חברות, אנשי היי־טק, מוזיקאים, מהנדסי בניין, עורכי דין, רואי חשבון ועוד.
כולם, שברובם השתחררו כבר ממערך המילואים, עולים שוב על מדים, עוזבים את המשפחה, את העבודה, ומוותרים על תנאים נוחים. אחד מהלוחמים אצלנו במחלקה, תושב כפר עזה, אמר בשיחה המחלקתית: "כל עוד אני עומד על הרגליים, אני רוצה לתת מה שאני יכול".
בפעילות גיבוש אחרת שעברנו, כל אחד היה צריך לספר על עצמו בקצרה ומה הוא עזב בבית. אחד הלוחמים הצעירים סיפר שהוא גר עם אימא שלו, ושהיא צריכה את העזרה שלו בסידור הבית לקראת חג הפסח. הוא עזב אותה לטובת האימון אבל הוא ממשיך לחשוב עליה. אחרים סיפרו על המשפחה והילדים שעזבו. כולם דיברו בהערכה על האישה שבבית, שתומכת ומעודדת למרות האתגרים והקשיים.
התחושה שמלווה אותי לאורך כל האימון הזה, מקבלת ביטוי מדויק במילותיה של נעמי שמר: "פתאום זה בא ומתבהר ולעצמי אני אומר לא תנצחו אותי, לא מנצחים אותי כל כך מהר".
איך לנצח את עצמך
את הגדוד שלנו מוביל המג"ד סא"ל א', שנלחם בגבורה מהיום הראשון למלחמה, מאות ימי מילואים. את יומן המלחמה שלו תיעד בספרו "אריות על נמ"רים" שיצא לפני כשנה והיה לרב מכר. במסגרת אחד הראיונות עם אלי, אצל עיתונאי ערוץ 14 בעז גולן, סיפר: "הפיתוח הגדול ביותר הוא הפיתוח הנפשי, החוסן הרגשי של כל אחד ואחד מהלוחמים. אני קורא לזה 'ניצחונות קטנים'. אלה אנשים שנמצאים שם למעלה משנה, מתמרנים יום־יום. וצריכים לנצח את עצמם באיך להביא את כל אותם היכולות והידע המבצעי שלהם, כל יום מחדש. איך להיכנס עוד פעם למבנה, ולהיות עוד פעם בהיתקלות".
"פעם הייתה בדיחה בצבא שכשהיה נכנס מפקד בכיר והיה שואל את החבר'ה של שנות האלפיים מי פה היה בהיתקלות, אז כולם היו מרימים יד ואנחנו הצעירים היינו מרגישים קצת לא נעים. לא חווינו. היום תשאל כל לוחם של חטיבת גבעתי, ומקבילים כאלה ואחרים, הם חוו עשרות היתקלויות. הם פגשו עשרות מחבלים, כל אחד..."
"אני רוצה לספר לכם על נתון אחד שהוא לא פחות ממרגש ומרתק: למעלה מחמישים אחוז ממפקדי הפלוגות בחטיבה שלנו, נפצעו בצורה אנושה או נפלו בקרב. כי זה מה שמוביל את החטיבה וזה מה שמוביל את צבא ההגנה לישראל, להוביל את החיילים בראש ולהיות שם תמיד כדי לתת דוגמה אישית לחיילים שלנו".
הסיפור שאלי מספר הוא סיפורו של דור הניצחון. לא רק דור הניצחון על החמאס, חיזבאללה, איראן או החות'ים. זהו דור הניצחון על האגואיזם, הנוחות, הפרטיות, הקטנוניות, השקט המדומה, הדור של הנכונות להקריב למען ערכים. זהו דור שהניצחונות הקטנים שלו על שלל אויבים - מבית ומחוץ, מייצרים את תמונת הניצחון הגדולה שלו.
בלי קיצורי דרך
בהרצאה אחרת הסביר אלי שוב על הניצחונות הקטנים ועל הניסיונות לדלג מעליהם: "בדור שלנו, ואני אומר בדור שלנו אבל זה חוצה דורות, אנחנו לפעמים רוצים לייצר קיצורי דרך. להגיע ישר לסוף. לחשוב שאפשר להשיג את המטרה שלנו בלי לעבור כמה שלבים בדרך. הניצחונות הקטנים הם אולי הניצחונות החשובים ביותר. הם לאו דווקא ניצחונות מוחשיים שאפשר לכמת אותם ולתת להם איזו שהיא מידה, הם הרבה פעמים קודם כול לנצח את עצמך".
"לוחם בשדה הקרב שנלחם למעלה משנה, מצפון הרצועה ועד רפיח נדרש כל יום לנצח את עצמו מחדש; הוא מתגעגע הביתה... הוא מתגעגע לדברים שהוא רגיל לעשות אבל הוא נמצא כרגע בתוך רפיח ואין לו ברירה אלא לנצח את עצמו עוד פעם באותו היום".
השבוע ניכנס לחודש ניסן, חודש החירות הלאומית והרוחנית שלנו. החירות כדברי הרב קוק זצ"ל איננה רק אירוע אחד חד־פעמי אלא תהליך הדרגתי: "אין הדרור פורץ כהר פרצים, כי נמשך והולך הוא מן הקודש העליון" (הקדמה לספרו "שבת הארץ"), ובפתגמו לחודש ניסן תרע"ב (1912): "משכן אל וחרות עולם, יחדו יעשו אביב עם", בו מחבר הראי"ה את תחילת תהליך החירות - יציאת מצרים בחודש ניסן, עם סיומו - חנוכת המשכן בראש חודש ניסן של השנה השנייה. בכך נשלם תהליך השחרור הרוחני של העם. ובתווך - תהליך, ניצחונות קטנים.
ואולי לכן נקרא גם ליל היציאה שלנו מעבדות לחירות בשם "ליל הסדר", למה חשוב כל כך הדגש על הסדר? אולי בא הדבר ללמד על האופי התהליכי של יציאת מצרים - הלאומית והאישית. כי בכל תהליך יש סדר ושלבים שאי אפשר לדלג עליהם. ליל הסדר הוא ליל התהליך. תהליך רוחני הדרגתי שכולל ניצחונות קטנים רבים המובילים אל היעד הגדול. מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. ולא מדלגים על אף ניצחון קטן בדרך לניצחון הגדול.
ובלשונו של סא"ל אלי זילברמן: "הפיתוח הגדול ביותר הוא הפיתוח הנפשי, החוסן הרגשי של כל אחד ואחד מהלוחמים. אני קורא לזה 'ניצחונות קטנים'".