בעת מלחמה, חברות נשפטות לעיתים קרובות לא רק על פי האופן שבו הן מגיבות לאיומים חיצוניים, אלא גם על פי התמודדותן עם אי-ודאות, עייפות וההבטחה לעתיד אחר. סקר ארצי חדש שנערך עבור "המרכז לאימפקט יהודי" מספק תמונת מצב מאירה של החברה הישראלית במרץ 2026. הממצאים חושפים ציבור שאינו נאיבי וגם לא ציני, אלא משהו עמיד הרבה יותר: מציאותי, מפוכח ובעל תקווה אסטרטגית.
"ברומטר החברה הישראלית" האחרון, שנערך על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה בקרב מדגם מייצג של 500 ישראלים, מצייר דיוקן מורכב של אומה המנווטת באחת התקופות הגורליות ביותר בתולדותיה המודרניות. ישראל ניצבת מול עימות ישיר עם איראן, אתגרים ביטחוניים מתמשכים בגבולות מרובים ולחצים כלכליים מבית. אך למרות כל אלו, הציבור הישראלי ממשיך להפגין חוסן ובהירות יוצאי דופן.
התובנה המדהימה ביותר העולה מהסקר היא הריאליזם של הציבור לגבי העתיד הקרוב. רוב הישראלים, כ-58 אחוזים, אינם מצפים לשיפור במצב המדינה בששת החודשים הקרובים. נתון זה משקף חברה המודעת היטב לכובד המשקל של הרגע הנוכחי. הישראלים מבינים שמלחמות ותמורות גיאופוליטיות אינן מסתיימות בן לילה, ושבנייה מחדש של יציבות דורשת סבלנות והתמדה.
אין לפרש ציפיות מפוכחות אלו כייאוש. נהפוך הוא, הן משקפות ציבור בוגר שלמד מניסיון של עשורים כי חוסן דורש חשיבה צלולה. ואכן, בעוד שהישראלים זהירים לגבי העתיד המיידי, הם גם מפגינים אופטימיות אסטרטגית מרשימה במבט אל מעבר לסכסוך הנוכחי.
אחד הממצאים המרתקים ביותר בסקר נוגע לעמדות הישראלים כלפי העם האיראני. 55 אחוזים מהמשיבים מאמינים כי ברגע שהסכסוך יסתיים, עשויים להתפתח נורמליזציה ושיתוף פעולה בין ישראלים לאזרחים איראנים. ההבחנה הזו בין המשטר בטהרן לבין האוכלוסייה האיראנית אינה מקרית. היא משקפת מודעות עמוקה בקרב הישראלים לכך שהסכסוך הנוכחי אינו מול העם האיראני עצמו, אלא מול משטר קיצוני ורצחני שבמשך עשורים קידם עוינות, דיכוי וחוסר יציבות ברחבי האזור.
מרשימה עוד יותר היא הערכת הציבור לגבי המסלול הפנימי של איראן. 60 אחוזים מהישראלים מאמינים כי שינוי משטר באיראן הוא התרחיש הסביר ביותר עם סיום המלחמה, ו-37 אחוזים סבורים כי תמורה כזו תוביל להתקרבות משמעותית למערב. עמדות אלו משקפות הבנה רחבה יותר כי המאבק המתחולל כיום עשוי לעצב מחדש את המזרח התיכון בדרכים שיפתחו הזדמנויות חדשות לשיתוף פעולה אזורי ולשלום.
במילים אחרות, גם אל מול טילים ואיומים, הישראלים עדיין מסוגלים לדמיין עתיד אחר - עתיד שבו העם האיראני עצמו הופך לשותף ולא ליריב. היכולת הזו לאחוז בריאליזם ובתקווה בו-זמנית היא מאז ומתמיד אחד המאפיינים המגדירים של החברה הישראלית.
הסקר חושף גם התאוששות הדרגתית בתחושת הביטחון האישי של הישראלים. 39 אחוזים מהמשיבים מגדירים את ביטחונם הפיזי, הכלכלי והפסיכולוגי כ"טוב" או "מצוין" - שיפור משמעותי לעומת הלך הרוח שתועד בסוף שנת 2024. אף שהמספר עשוי להיראות צנוע, המגמה החיובית היא משמעותית. היא משקפת את התחזקות הביטחון הלאומי בתקופה שבה מערכת הביטחון של ישראל ובריתותיה הפגינו נחישות ויכולת בהתמודדות עם איומים.
עם זאת, חוסן אינו נמדד רק בשדה הקרב.
ממצא משמעותי נוסף נוגע ללכידות החברתית. 67 אחוזים מהישראלים מאמינים כי ישראל יכולה להישאר חברה מלוכדת למרות המחלוקות הפנימיות הרבות. ביטחון זה ראוי לציון במיוחד לאור הוויכוחים הפוליטיים העזים והמתחים החברתיים שאפיינו את השנים האחרונות.
הישראלים גם ברורים מאוד לגבי סדרי העדיפויות המקומיים שלהם. כשנשאלו באיזו סוגיה על הממשלה לטפל בדחיפות המרבית, 38 אחוזים זיהו את יוקר המחיה כאתגר המרכזי, הרחק לפני סוגיות מדיניות או ביטחוניות. נתון זה משקף ציבור שמבין כי עוצמה לאומית נבנית לא רק על יכולת צבאית, אלא גם על יציבות כלכלית והזדמנויות.
במבט כולל, ממצאים אלו מספרים סיפור רב-עוצמה על החברה הישראלית בראשית שנת 2026. למרות לחצי המלחמה, אי-הוודאות הכלכלית והוויכוח הפוליטי, הישראלים נותרו מעוגנים בתחושה חזקה של חוסן לאומי. הם מכירים בקשיים שלפניהם, אך שומרים על מבט אסטרטגי ארוך טווח המותיר מקום לפיוס ולטרנספורמציה אזורית.
אולי הלקח המדהים ביותר של סקר זה הוא יכולתו של הציבור הישראלי להושיט יד רעיונית לעם האיראני אפילו בשיאו של עימות צבאי. אינסטינקט זה משקף משהו יסודי בדמוקרטיה הישראלית: ההבנה שהסכסוכים של ישראל הם מול משטרים קיצוניים ואידיאולוגיות פנאטיות, ולא בין אזרחים מן השורה שעשויים לחלוק את אותן שאיפות לחירות, לכבוד ולשגשוג.
החוסן הלאומי שלנו נשען לא רק על עוצמה צבאית, אלא גם על הלכידות החברתית והערכים הדמוקרטיים המנחים את החברה שלנו. הישראלים יודעים שהדרך שלפניהם לא תהיה קלה. אך הם גם יודעים שמציאותיות ותקווה אינן הפכים. למעשה, אלו הן בדיוק התכונות שקיימו את מדינת ישראל מאז הקמתה.
אם הסקר הזה מלמד אותנו דבר מה, הרי זה שהחברה הישראלית נותרת הן נטועה בקרקע המציאות והן פתוחה לאפשרות של עתיד טוב יותר - עבור הישראלים, עבור האיראנים ועבור האזור כולו.
הכותב הוא יו"ר המרכז לאימפקט יהודי, חבר בוועד המייעץ של התנועה למאבק באנטישמיות (CAM), וכיהן בעבר כמנכ"ל הקונגרס היהודי העולמי וארגון "אורט" העולמי.