על רקע החלטת ראש הממשלה לדחות את העיסוק בחוק-הגיוס (או הפטור מגיוס) שמשאיר תלוי באוויר את מעמדם של בני ישיבות שתורתם אומנותם: מצד אחד הם לא קיבלו פטור משירות בצה"ל ומצד שני לא נעשים מאמצים לקיים את לשון החוק הקיים לגייסם.
הנושא שאני רוצה לדון בו ולחדש בו הוא השמעת קולו של הציבור הדתי לאומי נגד עוולות.
ראינו מאבק עיקש של קבוצות רבות ויחידים בכדי למנוע את הפטור הגורף מגיוס לצה"ל של בחורים בריאים בגיל הגיוס, אפילו על רקע מצוקת כח האדם של צה"ל בשעת מלחמה.
אותן קבוצות ויחידים ויחידות שיצאו נגד החקיקה, רובם המוחלט בשם משרתות ומשרתים בשירות סדיר ובמילואים, חטפו על ראשם קמפיין אגרסיבי ואלים מילולית, מקטין ומכפיש. "אידיוטים שימושיים" קראו להם, "משת"פים של השמאל", "מפילים ממשלת ימין כדי להעלות ממשלה עם ערבים". ולא עזר שעמדו שם אנשי ימין ונשות התיישבות ביו"ש, שנאלצו להתגונן ולהוכיח שאין להם אחות שמאלנית ויש להם אח בגבעות. שוב ושוב הם נתקלו באמירה שאינם מייצגים את ציבור הציונות הדתית, למרות שכל מחקר הראה הפוך, ואף שהמפלגה שהכי רחוקה מדעת הקהל "שלה" זו מפלגת "הציונות הדתית".
את אותו אפקט של "אידיוטים שימושיים" חטפו על ראשם גם נשים בכיסוי ראש וגברים סרוגים במאבק להשבת החטופים. בין אם קראו לעסקה ובין אם דרשו דרישות אחרות להשבתם, הם הוכפשו כמיעוט שאינו מייצג את ציבור הציונות הדתית, מירכתי ספינת הדגל של ההכפשה של "פטריוטים" בעיני עצמם ועד חברי וחברות כנסת ישראל.
כיום עומד ציבור רחב, ימני, מתיישב ומחוץ להתיישבות, שנחרד בדאגה מול האלימות מצד קיצוניים בחלק מהגבעות והמאחזים. חבורת האלימות עצמה מתפארת בכל במה.
מה שהיה פעם מתחת לרדאר מהודהד היום בקול גדול ומקבל רוח גבית מלמעלה, משרים ושרות בממשלה, מחברות וחברי כנסת, בחקיקה ובתקציב ובכיפוף כל המערכות שנועדו לאזן בין חוק לאנרכיה, בין בטחון לסכנת חיים. האלימות לא עוצרת רק "בערבים": היא פוגעת במתנדבות ומתנדבים של נוכחות מגינה, מרססת בגרפיטי קללות על קציני צה"ל, זורקת אבנים ובקבוקי תבערה על רכב בט"ש. והקללות שסופגים אלופי פיקוד מרכז, זו כבר מסורת של אלימות. אז לצאת נגדם, זה גם משתק.
אין מדובר בעוד גינוי מהשפה ולחוץ, אין מקום לדיבור על קומץ ומיעוט ועשבים שווים, כשיש מנהיגות מעודדת, מתגמלת ומציידת ב"רכיבי בטחון" ורוח גבית.
ושוב נשות ואנשי הציונות הדתית מוצאים עצמם עומדים מול מציאות בלתי נסבלת שקורעת אותם מבפנים, בין התמיכה בהתיישבות ובין סלידתם מאלימות. והחשש מפני "מה יגידו" ובאילו כינויי גנאי יקראו להם.
בימי הצבת מראות, בערב חג הפסח, הבירור העמוק הוא לא "מה יגידו עלינו" אלא "מה נגיד לילדנו על עצמנו". איזו הגדת לבנך אנחנו רוצים להעביר הלאה? עמידה מול פני הקלקול או שתיקה המאפשרת לו לגדול ולשאוב עוד ועוד נוער להצדקתו?
מדובר בדיני נפשות, בכספי ציבור, בעתיד היהדות הציונית בארץ ישראל ובעתיד ההתיישבות ביו"ש. מול טרור אלים אין כפרה ואין שתיקה מוצדקת. זו לא העת לגינויים, זה קל מהשפה ולחוץ וממרק מצפון.
זה הזמן לפעולה שהיא על כולנו -בגופנו: שלט על הבית, יציאה לרחוב, התראה על תנועות אלימות ואיומים, עמידה בשדות הסמוכים ליישוב, כדי שלא נצטרך לומר: ידינו לא שפכו את הדם.
אני מדבר מתוך הקהל הזה, לא מחוצה לו. חובש כיפה, ירושלמי, מי שבחר לא לשתוק ויודע מה עולה הבחירה הזו בכינויים ובמחירים חברתיים. ואני יכול להגיד: השתיקה עולה יותר. לא מוסרית בלבד, גם מעשית. הנורמליזציה של האלימות גדלה בדיוק בשיעור שאנחנו שותקים.
ערב פסח הוא זמן טוב להחליט: השנה אנחנו מדברים.
אייל גור הוא איש פרסום, ממובילי ארגון המחאה הירושלמי "שומרות ושומרים על הבית המשותף"