'וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם'.
זה עתה סיימנו ארבע פרשות גדושות הוקדשו לבניית המשכן וכליו, להכנת הכלי האדיר, בו ידבר איש-האלוקים עם בורא עולמים, ובו 'אדם כי יקריב', בהקרבת הקורבנות יתקרב האדם בקרבן יחיד אל האלוקים, ובו תתקרב כל האומה הישראלית בקורבנות ציבור ליושב במרומים, מי בקורבנות יחיד ומי בקורבנות ציבור. בר"ח ניסן נחנך המשכן, אליו ירדה השכינה ממרום והתקרבה לעם-ישראל ונתקיים רצון ה' 'ושכנתי בתוכם', בכל אחד ואחת מבית ישראל.
אומר דוד המלך: 'וַאֲנִי קִרְבַת אֱלֹוקים לִי טוֹב' [תהלים עג,כח], יש לי קיום מצד עצמי, כי על ידי קרבת אלקים לי, אמצא טוב ואושר [מלבי"ם]. לקיום עצמו [מימוש עצמי] דוד המלך זכה גם זכה, אך לקירבת אלוקים דרך המקדש, רק בנו שלמה זכה. משנבנה על ידו בית-המקדש עבודת הכוהנים חולקה למעמדות, למשמרות. משמרות כהונה ולוויה. הכוהנים והלויים חולקו לעשרים-וארבע מעמדות. בכל שבוע התחלפה משמרת, כך שכל משמרת שירתה פעמיים בשנה.
ומכיוון שבקורבנות שהוקרבו במקדש היו גם קורבנות ציבור, קורבנות השייכים לכל העם, ואי אפשר היה להקריב את הקורבן בלי שהבעלים יהיה נוכח, חילקו גם את כל עם ישראל [הישראלים] לעשרים-וארבעה מעמדות, המקבילים למשמרות הכהונה. בכל שבוע, נציגים מה'מעמד' של אותו שבוע היו עולים לירושלים כדי לעמוד ליד הכוהנים בזמן העבודה. ואלו שנשארו בערים שלהם היו מתכנסים בבתי הכנסיות, צמים ומתפללים שהקורבן של עם-ישראל יתקבל ברצון.
כבימי דוד, גם בימינו אנו, עם ישראל עדיין אינו יכול להקריב קרבנות. "וְאִם מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת קָרְבָּנֶךָ, סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה." [ויקרא ב,ז]. מחד לא היחיד ולא הציבור יכולים להקריב, גם לא מנחת מרחשת, אך רחשי ליבו כוספים ורוחשים כגחלי אש. כוספים הם לרגע בו יבנה בית-המקדש ושוב ישוב הקשר הישיר והאולטימטיבי בין עם-ישראל לבוראו, בין האדם היחיד לבוראו, בין בית-מקדש של מטה לבית-מקדש של מעלה, קשר אמיץ בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה. ובינתיים, שרים ישראל מדי שבת את שירת דוד המלך על הקשר המופלא עם בורא-עולמים, מזמור כג בתהלים, הלוא הוא 'מזמור לדוד'.
שירה זו פותחת בגוף שלישי, 'מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר׃ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל־מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי׃ נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי־צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ'׃ אך ברגע שנכנס דוד לצרה, הקירבה לבורא-עולם הולכת ומתהדקת. דווקא במחשכים, כבמנהרות עזה מתעצמים רחשי לב לקירבת אלוקים, עד כדי האמירה המרוממת 'דרך אמונה בחרתי'. ועם תחושה זו של קירבת אלוקים בעת צרה, עובר דוד המלך לגוף שני ואומר: גַּם כִּי־אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא־אִירָא רָע, כִּי־אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי׃ תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה׃ כך כותב בעל ה'משך חכמה' רבי מאיר שמחה עומד על השינוי התחבירי במזמור כ"ג: החלק הראשון (גוף שלישי): 'ה' רועי...', 'בנאות דשא ירביצני...', 'ינחני...'. ההבדל נעוץ במצבו של האדם.
בזמן הרווחה [גוף שלישי], כי כשהאדם נמצא ב'נאות דשא' ועל 'מי מנוחות', הוא עלול להרגיש ריחוק מסוים מאלוקים. הוא מכיר בכך שהקב"ה מנהיג את העולם, אך הוא רואה זאת כהנהגה כללית, או כזו שנעשית דרך ה'טבע' ובאמצעות שליחים. לכן הדיבור הוא על ה' כנסתר. אבל בזמן הצרה עובר במעבר חד לגוף נוכח. דווקא בגיא צלמוות', כשהחושך משתלט והמשענת הארצית נעלמת, האדם פתאום 'מרגיש' את ה' קרוב אליו יותר מאי פעם, א בכלל. שם נפסק הדיבור העקיף ומתחיל הדיבור הישיר 'כי אתה עמדי'.
דווקא דרך הייסורים והקושי 'שבטך', האדם זוכה לקרבה בלתי אמצעית ולהכרה שה' נמצא ממש לידו, מה שלא תמיד קורה בזמני שפע שבהם הקשר יכול להיות חיצוני יותר.
משחרב בית-המקדש, לרוב השיטות גם אסור להקריב קורבנות, הפסקה זמנית עד שנזכה לבניין הבית. בתקופה זו מתקרבים ישראל לאביהם שבשמים, על פי האמור בנביא הושע דרך 'וּּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ', באמירת פרשת הקורבנות קודם פסוקי דזמרה. אומרת הגמרא במסכת מנחות [קי.] בשם רבי יוחנן - שתלמידי חכמים העסוקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם. זאת לגבי בניית בית-המקדש, אך ריש-לקיש מוסיף שכל העוסק בתורה כאילו גם הקריב בפועל קורבנות עולה, מנחה, חטאת ואשם. והפליא לומר רבא, שכל העוסק בתורה, אינו צריך כלל להקריב, לא עולה, ולא חטאת, ולא מנחה ולא אשם. לאור זאת ברור מדוע בסיום אמירת פרשת הקורבנות, אומרים 'יהי רצון' ובו משלבים הן את הצפייה לבניין בית-המקדש והן את הבקשה לשים חלקנו בתורה. ... 'שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך'...
אמירת פרשת הקורבנות יסודה בדו-שיח מופלא בין הקב"ה לאברהם ובמעמדות שיזכרנו לעיל. אומרת הגמרא בתענית וכך גם במגילה : אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר 'ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה'? [בראשית טו, ב] . אמר אברהם: ריבונו-של-עולם, שמא ישראל חוטאים לפניך, האם אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? אמר לו: לאו. אמר לפניו: ריבונו-של-עולם! הודיעני במה אירשנה? אמר לו: ' קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'' [בראשית טו, ט]. אמר אברהם לפניו: רבש"ע! תינח בזמן שבית-המקדש קיים, בזמן שאין בית-המקדש קיים, מה תהא עליהם? [כיצד יכפרו ישראל על עוונותיהם?] ענה לו הקב"ה: כבר תקנתי להם 'סדר קורבנות'. בזמן שקוראים בהם לפניי, מעלה אני עליהם כאילו הקריבום לפניי ואני מוחל להם על כל עונותיהם.
אמירת פרשת הקורבנות יסודה בהררי קודש. מופיעה היא כבר בתקופת הגאונים, בסידור רב עמרם-גאון כמו גם בסידור רב סעדיה-גאון. וכך כותב הרמב"ם הלכות תפילה, [ז,ח] : נהגו כל העם לקרוא פרשת העולה, ומנחה, ושלמים, וחטאת, ואשם. ואחר כך קורין פרשת הכיור, ופרשת תרומת הדשן, ופרשת התמיד, ופרשת הקטורת, ומעשה המנורה..." וכך גם נאמר בסימן הראשון בו פותח השולחן-ערוך את ספרו אורח-חיים.
וביחס לחשיבות היתרה לקירבה לאלוקים על ידי הקרבת ואמירת פרשת הקטורת, כותב מרן הרב קוק בעולת-ראיה [חלק א', עמוד קלה]: הקטורת היא התמצית הרוחנית של כל היש, המעלה את כל המציאות כולה אל מקור חייה. הריח הוא הדבר הרוחני ביותר שבחושים, והוא המתייחס אל הנשמה... הקטורת באה לאחד את כל הכוחות כולם, גם אותם הנראים כסותרים זה את זה, ולהעלותם אל הקדושה העליונה'.
מדגיש המשנה-ברורה באורח-חיים [סימן א, ס"ק יח], שפרשת הקטורת היא סגולה גדולה לעושר ולשמירה, ומביא מהזוהר שהקטורת מבטלת את כוחות הדין והמגיפה. אך דומה שהטעם לכך שאם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה, הוא כי בכך מוציא האדם במחשבתו חלק מהציבור, חלק מעם-ישראל המיוצג על ידי אותו זממן ובכך פוגם מחשבתית באחדות ישראל, גם אם יחסר את הפחות שבסממנים, כמו החלבנה. אחדות זו היא תנאי בסיסי בהגעה לקירבת אלוקים. וכפי שכותב ב'אורות הקודש' [ג- עמ' קצא] - באומה הישראלית, הצבור איננו קיבוץ של יחידים בלבד, אלא הוא הוויה מיוחדת, שיש לה תכונות מיוחדות... הכלל הוא חי וקיים, והפרטים הם כאיברים בגוף חי. ובאורות ישראל [עמ' קמד] כתב כי ההבדל שבין הנשמה של כלל האומה ובין הנשמה של היחיד, הוא שאם יעלה על דעת מישהו להינתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה. כל פגם מוסרי באיש ישראל, מנתק לפי אותו לפי ערכו מקישורו בנשמת האומה.
דוד המלך לא זכה לקירבת האלוקים בדרכו, אך לא דרך הקרבת קורבנות, ואולם למרבה הפלא, איש האלוקים, משה-רבנו, הגם שהיה המשכן כבר מוכן, הגם ש'כבוד ה' מלא את המשכן' [שמות מ,לד], נרתע מלהיכנס אל הקודש פנימה, אל אותה קירבת אלוקים מפני עוצמת יראת אלוקים שהייתה טבועה בו. זאת, למרות שהיה מזה ימים עסוק כל כולו במלאכת המשכן, בהקמתו ובפירוקו מספר פעמים. ברגע שירד הענן וכסה את אהל מועד, לא יכול היה משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן, כי כבוד ה' מלא את המשכן' [שמות עג,כח] , משה ממתין מחוץ לאהל-מועד לקריאת הבורא מתוך הקודש, ממתין עד אשר ה' לבסוף קורא לו להיכנס- 'וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר ה' אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר'. דע לעצמך ואמור לעם כיצד היא הדרך להתקרב אל האלוקים במשכני: ' אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קׇרְבָּ֖ן לַֽה' מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קׇרְבַּנְכֶֽם'. אין קרבן אלא לשון קירבה.
זוהי תורת הכהנים המלמדת אותנו כיצד נכון וראוי לאדם השוכן באדמה, להתחבר ישירות לשוכן בשמי-מרומים. אומר הזוהר, שֶׁמַּקְרִיב הַכֹּל לְהֵאָחֵז כְּאֶחָד, [לחבר] לְמַעְלָה וּלְמַטָּה. 'תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם', קָרְבָּנִי הָיָה צָרִיךְ לכתוב, מַה זֶּה 'קָרְבַּנְכֶם'? אֶלָּא בַּתְּחִלָּה הקרבן הוא קָרְבָּן לַה', וְעַכְשָׁו נעשה קָרְבַּנְכֶם. ...לְהַרְאוֹת יִחוּד מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה וּמִלְמַעְלָה לְמַטָּה. מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה הַיְנוּ קָרְבָּן לַה'. מִלְמַעְלָה לְמַטָּה הַיְנוּ קָרְבַּנְכֶם.
כותב הזוהר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ, שׁכאשרֶ הָיָה יוֹשֵׁב בְּכִסְאוֹ וְכֶתֶר הַמַּלְכוּת עָלָיו, נִקְרָא מֶלֶךְ עֶלְיוֹן. כְּשֶׁיּוֹרֵד וְהוֹלֵךְ לְבֵית עַבְדּוֹ, נִקְרָא מֶלֶךְ קָטָן. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, כָּל זְמַן שֶׁהוּא לְמַעְלָה, עַל הַכֹּל, נִקְרָא מֶלֶךְ עֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁהוּרַד מְדוֹרוֹ לְמַטָּה, הוּא מֶלֶךְ, אֲבָל לֹא עֶלְיוֹן כְּמוֹ מִקֹּדֶם, וְלָכֵן האלף של המילה 'ויקרא' היא אָלֶ''ף קְטַנָּה [רלט].. ומוסיף הזוהר הנגלה דבר נפלא, שהקריאה למשה לא הייתה בשלמותה, כי מלכותו יתברך שלימה רק בארץ הקדושה, ולכן ה'אלף' זעירא.
קשר אמיץ זה בין ישראל לאביהם שבשמים, הבא מלמטה למעלה, לא בא לידי ביטוי, מאז חרב בית-מקדשנו, רק באמירת פרשת הקורבנות, אלא גם באמירת 'שמע ישראל' של אותם קורבנות רבים שמסרו נפשם על קידוש השם, לאורך כל הדורות. זוהי קריאה וקשר נצחיים שנאמרה על ידי בניו של יעקב-אבינו, קריאה שנאמרה על ידי אנוסי האינקוויזיציה כשהם הועלו על המוקד, וקריאה שנאמרה על ידי מיליוני היהודים שפסעו למותם בתאי הגזים וקראו אותה רגע לפני שעצמו את עיניהם. דרך מלחמות ישראל, עד הלוחמים המוסרים נפשם על הגנת העם והארץ.
לעתיד לבוא העומד ב"ה לפתחנו, יבוא קשר זה מלמעלה למטה. מנבא זאת הנביא ירמיה בלב, בפרק לב, שלקראת הגאולה, תבוא איתרעותא דלעילא, התעוררות מלמעלה למטה, מהיושב במרומיו לבניו הפזורים כשהוא מקבץ נדחי ישראל, וכך הוא אומר:
'הִנְנִ֤י מְקַבְּצָם֙ מִכׇּל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּחְתִּ֥ים שָׁ֛ם בְּאַפִּ֥י וּבַחֲמָתִ֖י וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַהֲשִֽׁבֹתִים֙ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה וְהֹשַׁבְתִּ֖ים לָבֶֽטַח׃ וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וַאֲנִ֕י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹקים׃ וְנָתַתִּ֨י לָהֶ֜ם לֵ֤ב אֶחָד֙ וְדֶ֣רֶךְ אֶחָ֔ד לְיִרְאָ֥ה אוֹתִ֖י כׇּל־הַיָּמִ֑ים לְט֣וֹב לָהֶ֔ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם׃ וְכָרַתִּ֤י לָהֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־אָשׁוּב֙ מֵאַ֣חֲרֵיהֶ֔ם לְהֵיטִיבִ֖י אוֹתָ֑ם וְאֶת־יִרְאָתִי֙ אֶתֵּ֣ן בִּלְבָבָ֔ם לְבִלְתִּ֖י ס֥וּר מֵעָלָֽי׃ וְשַׂשְׂתִּ֥י עֲלֵיהֶ֖ם לְהֵטִ֣יב אוֹתָ֑ם וּנְטַעְתִּ֞ים בָּאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ בֶּאֱמֶ֔ת בְּכׇל־לִבִּ֖י וּבְכׇל־נַפְשִֽׁי'.
לכך מתפללים ישראל מדי יום על אחיהם התועים ואומרים: 'והשב לבבם אליך, והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית'. ואליבא דאמת קל להתבונן ולהתפעל מהקורות אותנו. די להתבונן בסובב אותנו אשר כדברי ירמיהו, 'רואים אנו 'גדולות ונצורות' אשר כמותם לא ידענו [ירמיהו לג,ג]. כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם רואים אנו נִפְלָאוֹת. במגילת העצמאות נכתב כי מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל. אך בימים אלה רואה כל בר דעת לא רק שהולכים לאור חזון הנביאים, אלא רואים בהתגשמות חזונם הלכה למעשה, בעליה, בהתיישבות, בלימוד התורה, בכלכלה ועתה ממש במלחמת התקומה אשר לדורות עוד על נפלאותיה ידובר.