"היינו רוצים שתהיה הסנדק", אמרו לי ההורים. הם היו חדשים באזור ולא היה להם אף אחד אחר לפנות אליו.
הרגשתי מכובד - בחמש-עשרה שנותיי כמוהל, מעולם לא החזקתי את התינוק בזמן ברית מילה, ועכשיו אולי יהיו אלה תאומים. "אני מציע לכם עסקה," אמרתי. "אהיה הסנדק לאחד התאומים, ואז אני והמוהל השני נחליף תפקידים."
הכל החל כאשר המשפחה פנתה אלי לראשונה כדי לתאם את ברית המילה, כמה ימים קודם לכן. סידרנו את הכל והכל נראה מתקדם כרגיל. אך אז התגלה כי אחת מהבריתות של התינוקות עשויה להידחות מסיבות רפואיות. ההורים התקשרו אלי בבהלה במוצאי שבת; הם נודעו על הבעיה רק ביום שישי בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ועברו את כל השבת כשהם מודאגים. הרגעתי אותם ואמרתי שמדובר בדבר שכיח וניתן לטיפול.
לאחר שההורים קיבלו אישור לקיים את האירוע במועדו, הם אמרו לי שירגישו בנוח יותר עם מוהל שהומלץ להם במיוחד לטיפול בעניין. רציתי לכבד את רצונם, אך לא ראיתי כל סיבה שלא אמול את התאום השני. לכן הצעתי את פתרון ה"סבב" - ובאופן בלתי צפוי, כולם הסכימו. מרן הרב אליהו זצ"ל אכן פסק שלכתחילה לתאומים לא רק צריכות להיות שתי טקסים נפרדות ושני סנדקים שונים, אלא גם שני מוהלים נפרדים. היינו עומדים לקיים את הפסיקה הזאת - אולי בפעם הראשונה.
כשהגעתי בבוקרו של השמחה, עדיין לא ידעתי מיהו המוהל השני. אמרו לי שהוא מומחה, אך שמו לא היה מוכר לי. מאז שמוריי ליוו אותי בבריתות הראשונות שלי לפני חמש-עשרה שנה, לא עמד אף אחד מעל כתפיי כך. חששתי שהבוקר הזה יעורר את אותה תחושה בדיוק.
אז ראיתי אותו מקצה החדר - כובע שחור, בעקישע. הוא נראה לא במקומו בבית הכנסת הדתי-לאומי שבו היינו. תהיתי אם ההבדלים בינינו חורגים מעבר ללבוש. התפללתי שלא. החלפנו כמה מילים בנימוס בזמן שציפינו לסיום התפילות. ואז הגיע הזמן לברית הראשונה.
בעודי מסדר את כלי עבודתי, עקב המוהל השני אחרי כל תנועה שלי בתשומת לב רבה. בעודו הולך ושב בחדר, לא ידעתי מה מטריד אותו - ואז עצר באמצע צעדו ואמר זאת: "אתה משתמש בכפפות?" העיר. זה היה יותר האשמה מאשר שאלה. "תמיד," השבתי בחדות. הייתי צריך לנחש שזו הייתה הבעיה. נתתי להערה לחלוף מבלי להגיב והמשכתי בהכנות - שהרי טרחא דציבורא היא עוון כשלעצמו. כמו תמיד, קיבלתי את פני התינוק בברית בשמחה ובשירה. המוהל השני החזיק את התינוק בניכור כזה, מבטו בוהה בחלל, עד שנדמה היה שהוא מעדיף להיות בכל מקום אחר. כשהסתיים הטקס, מסרתי להורים את הנחיות הטיפול אחר כך בעוד המוהל השני מתכונן לברית השנייה.
התרשמתי מטכניקתו לאורך הברית. הייתה לו שיטה לקשירת רגלי התינוק שלא הכרתי - ונדמה לי שהיא יעילה יותר מכל מה שלמדתי. הוא הניח לפניו פחות כלים ממני והחל את הטקס מיד. הייתה הרבה פחות שירה - אך גם הרבה פחות זמן לשיר. כל הטקס לא נמשך יותר מכמה דקות.
להיות סנדק היה קסום. לאורך השנים דחיתי טענות על אכזריות ברית המילה. הטיעון שלי תמיד היה שבניגוד למילה בבית חולים - שם התינוק קשור לשולחן פלסטיק קר - בברית מסורתית התינוק מוחזק בחמימות על ידי בן משפחה או ידיד קרוב. אמנם לא הייתה לי זיקה ישירה לילד זה, אך החזקתי אותו באהבה ובעדינות רבה ככל יכולתי, תמכתי בו לאורך התהליך. ובשיא אותו רגע, כשהתינוק נכנס לבריתו של אברהם, כל אותו יופי התנפץ.
המוהל השני ביצע מציצה בפה ישירות.
לוקח הרבה כדי לגרום לי להרגיש אי-נוח, במיוחד בברית. שום דבר מעולם לא ממש הפריע לי - לא הדם ולא הבכי. ראיתי מציצה בפה ישירה רק פעמיים לפני כן. בפעם הראשונה הייתי בהלם מוחלט, בפעם השנייה לא יכולתי לבלום את זעמי. אפילו האפשרות בלבד שהתינוק עלול לחלות ב-HSV-1 - שעלול להיות קטלני ביילודים - הייתה יותר ממה שיכולתי לשאת.
החוויות הללו הניעו אותי לעשות יותר - כבר לא הספיק להחזיק את עצמי בלבד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של בטיחות. הקמתי ארגון בשם "מגן הברית", המוקדש לשמירה על טקס ברית המילה ועל הילדים העוברים אותו. מכיוון שהרבנות הראשית לעולם לא תנקוט עמדה רשמית נגד הנוהג, אנו מחנכים הורים על חשיבות הבקשה מהמוהל להשתמש בשפופרת סטרילית. מוהלים רבים ישתמשו בה על פי בקשה, אפילו אם הם מעדיפים לבצע את הפעולה ישירות. התקווה היא לשנות את המנהג מהשורש, משפחה אחת בכל פעם.
הנה אם כן הייתי, מחזיק תינוק שעברה עליו מציצה ישירה. הרגשתי כשותף לפשע - כמי שנטל חלק במשהו שלא רק שלא הייתי עושה בעצמי, אלא שקיוויתי שייחדל להתקיים. גם אני הרגשתי שהייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר. המוהל חתל את התינוק במהירות והוא קיבל את שמו.
כשהאורחים עברו לחדר האחר לסעודה, המתנתי לראות מה יאמר שותפי לפשע. לא לקח הרבה זמן. "אתה יודע שאסור להשתמש בכפפות," נזף בי. זה לא היה יכול להיות רחוק יותר מן האמת. חתן פרס ישראל, הרב פרופסור אברהם שטיינברג שליט"א כתב במפורש שאמנם "נהגו שלא להשתמש בכפפות, אך מעיקר הדין אין בזה איסור [ו]איננה דרך ביזיון בקיום המצווה כי כך נוהגים הרופאים בגלל סיבות סטריליות." (הרפואה כהלכה, כרך ב, שער ה:כא)
תגובתו של המוהל השני נתלתה באוויר. נדרש לי כל כוח הרצון שלי שלא לפלוט: "אפשר בקלות לומר את אותו הדבר על מציצה בפה ישירה." אך בכל זאת, לטוב ולרע, עצרתי את לשוני והסתפקתי בתשובה: "אני מניח שנצטרך להסכים שאנחנו חולקים."
בעודי פוסע לעבר היציאה, בתחושה קלה של אכזבה, עצר אותי סבם של התינוקות. "זה היה מדהים," אמר. "מעולם לא ראיתי שני מוהלים עובדים יחד כך." אני לא בטוח שדבר כזה נעשה אי פעם.
כשאני מסתכל אחורה על החוויה, אני קרוע. מצד אחד, הסב צודק: אולי מעולם לא הייתה דוגמה יפה יותר לשני אנשים בקצוות מנוגדים של הקשת הדתית, המניחים את ההבדלים שביניהם הצידה למען טובתו של טקס עתיק יומין. מצד שני, איני יכול פשוט להניח בצד את מה שאני יודע על הסכנות המתועדות של מציצה בפה ישירה - הפגיעות שנגרמו לתינוקות, המקרים שהגיעו לכותרות ואף לאחרונה - כל זאת בשם השלום הציבורי.
הכותב הוא רב, מסדר חופות ומוהל המבצע בריתות וגיורים בישראל וברחבי העולם. הוא מתגורר באפרת, ישראל, ומייסד ארגון “מגן הברית" - הפועל לשמירה על מצוות ברית המילה ועל הילדים העוברים אותה.