בלב גוש דן, מעל קו הרקיע המתפתח של סביון ואור יהודה, ניצב דוד משרקי על המנוף בתוך תא קטן בגובה 75 מטרים.
בחודשים האחרונים מקום העבודה שלו הפך לאחד המקומות המסוכנים ביותר בישראל. בעוד המדינה כולה מתמודדת עם מטחי טילים בלתי פוסקים, המנופאים נמצאים בנקודה שבה אין מרחב מוגן ואין לאן לברוח.
"אין לי איך להתמגן במקום שאני נמצא בו. לסגור את המנוף לוקח לפחות 5 דקות ולרדת ממנו - שבע דקות נוספות. לרדת במהירות זה מסוכן אז עדיף להישאר במנוף", הוא מתאר בראיון לערוץ 7 את ההתמודדות היומיומית עם האזעקות.
"אנחנו מסתכלים לשמיים, רואים את כל היירוטים, רואים את הפצצות באוויר והנשימה נעצרת לרגע. ואז חוזרים לעבודה ושמחים שלא נפגענו", הוא מוסיף.
הזווית של משרקי היא זווית של צופה מהצד בדרמה הגדולה של הגנת שמי המדינה, אך כזה שנמצא בתוך זירת הקרב עצמה. "זה מעניין אך מפחיד באותה מידה. אני חווה את המלחמה בשמיים בשידור חי ורואה את היירוטים והנפילות - כולל כמה שהיו ממש לידי".
הוא מתאר את השניות הגורליות שבהן הוא עוקב אחר מעוף הטיל והמיירט, בתקווה שייפגשו לפני שהאסון יתרחש. משרקי מוסיף כי מהגובה שלו, הניסים נראים בבירור רב יותר. "אני צריך להגיד כל יום על הניסים. 400 מטר מכאן היה טיל שנפל ונרצחו שני פועלים. היה פיצוץ מטורף, כל המנוף זז. אני ממש רואה את הסכנה מתקרבת וכל פעם מרגיש שניצלתי מחדש".
כאשר הוא נשאל על שיפור תנאי הבטיחות, משרקי מצביע על פתרונות קיימים בעולם שטרם הוטמעו בישראל באופן נרחב - בעיקר בשל שיקולי תקציב. "היה אפשר לצמצם את הפעילות של המנופאים, להתקין גשר מהמנוף כך שהמנופאי יוכל להתמגן בזמן אזעקה. יש אפשרות של מעליות ויש פתרונות נוספים שבאמת יכולים להגן עלינו בשעת חירום".
אז מה מחזיק אדם בגובה כזה, בבדידות כזו ותחת איום תמידי? עבור דוד משרקי, התשובה טמונה בערכים ציוניים עמוקים. הוא רואה עצמו כחלק משרשרת הדורות של בוני הארץ. "באתי לעבודה הזאת במטרה אחת. הרגשתי שזו מצווה מאוד חשובה של יישוב ארץ ישראל. אנחנו החלוצים של 2026, בונים את הארץ. אם אנחנו לא נהיה בעבודה הזאת, יביאו עובדים זרים. זו השליחות שלי - עם הסכנות והקושי".