בראיון לערוץ 7 מתייחס סגן הרמטכ"ל וראש המל"ל בעבר, האלוף במיל' עוזי דיין, לצפי החל מראשית חודש מאי, עם כניסת הכוח הבינלאומי לרצועת עזה כחלק משלבי תכנית טראמפ לשיקומה של הרצועה.
דיין נשאל האם ישראל אינה חוזרת למתווה בנוסח אוסלו, כזה המעביר את האחריות על ביטחונה לידיים זרות, ובמענה הוא קובע כי על מנת שלא נחזור לסוג כזה של מתווה על ישראל לפעול במספר דרכים באופן מיידי על מנת לנצל נכון את השבועות שנותרו עד הגעת הכוחות הללו.
לדבריו את השינוי בתפיסה יש להחיל על כלל הגזרות איתן מתמודדת ישראל, בעיקר מאחר ו"אנחנו משלמים בעזה מחיר על מדיניות לא מספיק אגרסיבית בעבר הקרוב. היינו יכולים להיות במצב שבו אנחנו כבר שולטים צבאית ואזרחית בעזה, אבל מה שנעשה נעשה, ולכן אנחנו צריכים עכשיו לשנות שני דברים. האחד הוא שאנחנו שולטים בשטח ומנקים אותו מבתים ותושבים, והדבר השני הוא שאנחנו משנים את מדיניות הפתיחה באש הרחמנית והמסוכנת לנו שמביאה אותנו למצבים כאלה".
"לא מאוחר לתקן", אומר האלוף במיל' דיין וקובע כי 'צבא השלום' שמפקדיו מתאמנים כעת בירדן לקראת הגעתם לעזה הוא לא צבא ולא שלום. הם לא צבא כי אין כוח שנפרס באזור זר ובאמת מנהל מלחמה בטרור, אלא לכל היותר עוקב אחר המתרחש ומפרסם על כך דו"חות. הם גם לא יביאו שלום כי אין בכוונתו של חמאס להתפרק מנשקו.
מאחר וכך מציע דיין לנצל בתקופה זו להרחבת השטח בשאחיזת צה"ל כל הפרה של ההסכמים מצד חמאס, גם אם מדובר בהפרה שלא הביאה לפגיעה באנשינו. "אין הגנה על קו השער", הוא אומר ומרחיב: "במקום שבו יש ישובים, הגדר והצבא צריכים להית בעומק השטח, ובמקום שאין ישובים, כמו בקו הצהוב, אנחנו לא אומרים שרק אם מגיעים עד אלינו נגיב, אלא לקבוע סוג של רצועת הגנה שלא נכנסים אליו ולא מכניסים בה טלפונים לפרצוף של החיילים". ברצועה שכזו כל התקהלות תיענה בירי, מסביר דיין ומציין כי פריקת הנשק היעילה ביותר היא ירי. "מי שיורים בו הוא פרוק מנשק...".
בהקשר זה מוסיף דיין ומציין את החובה להפנים את העיקרון לפיו 'אבנים הורגות', ללא דיונים מיותרים על גילו של הזורק וכו'. "אנחנו לא מנחשים את גיל הזורק אלא קובעים את הפעלת הכוח לפי משקל האבן, אם זה ילד בן חמש שזרק חצץ סטירה יכולה להיות תגובה נכונה, אם זו לבנה, פותחים באש". מדיניות זו צריכה לחול כבר מעכשיו ובכל הגזרות, עזה, לבנון ויהודה ושומרון, דברי דיין.
עוד מוסיף עוזי דיין ומציין כי עלינו להיגמל מהתחושה שהעזרה הומינטארית לעזה נתונה תחת אחריותינו. על ישראל להיות זו שתקבע מה ייכנס ומה לא, אך מי שיבצע בפועל את מסירת הציוד והמזון יהיו אותם חיילי כוח בינלאומי.
דיין מעיר בדבריו כי על ישראל לשקול כעת כיצד לקבל את פני אותם חיילים, האם להמתין ולבחון את המתרחש בשאר הגזרות, או לקבל את הגעתם ולדרוש מהם תוצאות מיידיות. הוא עצמו סבור כי על ישראל לקבוע זמן נוקשה לביצוע המשימה הבסיסית שבגינה הם מגיעים לרצועת עזה, פירוז הרצועה מנשק.