לפני שאני פותח את המקלדת ומוציא את מה שיושב לי על הלב, אני רוצה להניח דיסקליימר ברור על השולחן: יש לי עשרות ידידים וחברים קרובים שהם אנשי טיפול ואימון מהשורה הראשונה. אנשים יקרים, חדורי שליחות, עם "קישקע" שבוער לעזור ועם ניסיון מקצועי אדיר.
המילים הבאות לא באות להחליף את ההערכה העצומה שלי למלאכת הקודש שהם עושים. ברור לי שבעולם מורכב כמו שלנו, בלי מודעות לצמיחה ובלי אנשי מקצוע שיעזרו לנו לעשות רפלקציה מול המראה - הסיכוי לשינוי אמיתי הוא קלוש.
אבל, ויש כאן "אבל" גדול שזועק אליי דרך תיבת ההודעות כבר חודשים מעשרות רווקים ורווקות - אנחנו חייבים לדבר על המחיר של היעדר הענווה. על התחושה שסופגים אותם מחפשי זוגיות, ובעיקר אלו שנמצאים ב"רווקות מאוחרת", מחלק מהגורמים שאמורים לייצג את העולם המקצועי.
אני מקבל עשרות פניות, שאת חלקן אני משתף בדף הפייסבוק שלי. הסיפורים חוזרים על עצמם, והמוטיב המרכזי שבהם הוא לא רק הקושי למצוא זוגיות, אלא תסכול עמוק מזלזול באינטליגנציה:
מגיעה אישה בת 42, מנהלת מחלקה שבנתה עולם והקימה פרויקטים, אישה שטסה כל שני וחמישי על קו ניו יורק-פריז-דובאי ומפקדת על "צבא" של אלפי עובדים. היא מתמודדת עם מורכבויות של חיים בוגרים - ומרגישה שמתייחסים אליה בחדר האימון כמו לילדה בת 20 שרק עכשיו יצאה מהשירות הלאומי.
יש איזו תפיסה בקרב חלק מאנשי המקצוע, סאבטקסט כמעט מיסטי, שאומר: "אם רק תצליחי לנטרל את החסם הספציפי הזה, אם רק תעבדי על הנקודה הזו בעבר שלך - הדרך לחופה סלולה".
וואלה? זה נשמע מפתה, זה מוכר חלומות, וזה בעיקר - לא נכון.
החיים הם לא לגו. אי אפשר פשוט להזיז קובייה אחת ולקוות שכל המבנה יסתדר מאליו. זה הרבה יותר מורכב מזה.
הרווקים יודעים את זה, וגם אנשי האימון יודעים את זה. הגישה שרואה ברווקות רק "תקלה טכנית" בנפש שצריך לתקן, היא חטאת היוהרה. היא יוצרת אשליה שאם הבחור או הבחורה עדיין לבד, זה כנראה כי הם "לא עבדו מספיק חזק" או "לא באמת רוצים". וזה מקומם, זה מבאס, וזה פשוט לא מדויק. באנדרסטייטמנט.
תחשבו על זה רגע: אם זה היה כזה פשוט, אם היה "מפתח קסמים" אחד שכל מאמן מחזיק בכיס, איך יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים מדהימים ואינטליגנטיים שחופרים בנפשם באזמל דק במשך שנים, ועדיין הבית שלהם טרם נבנה?
העוקבים שלי יודעים שאני המעודד הראשון ללכת לטיפול. אני באמת מאמין שבלי מודעות לצמיחה אין כלום. אבל מכאן ועד להטמיע את התחושה שהחופה היא "התחנה הבאה" מיד כשהאימון מסתיים? הדרך עוד ארוכה ומפותלת.
טרם מוניתי לדובר של אלוהים, ואגב - גם אנשי הטיפול לא. מניסיון חיי אני יכול לומר שהחיים מורכבים יותר מכל מודל אימוני של חמישה שלבים. יש שם נסיבות חיים, יש פגישות שלא צלחו מסיבות טכניות, יש אתגרי דור, ויש גם את מרכיב ה"מזל" או ה"סיעתא דשמיא".
כשמאמנת ניגשת לרווקה מבוגרת בגישה של "אני יודעת בדיוק מה הבעיה שלך", היא בעצם עוצמת עיניים מול האדם שיושב מולה. הרווקים של היום הם לא "פרויקט לשיקום". הם אנשים בוגרים שצריכים מישהו שילך לצידם בדרך הלא פשוטה הזו, ולא מישהו שיעמוד מעליהם עם ציונים ותובנות שלקוחות מחוברת הדרכה לגיל ההתבגרות.
אנשי מקצוע יקרים, בואו נחזיר את הענווה לחדר.
בואו נכבד את האינטליגנציה של אלו שפותחים בפנינו את הלב. אל תבטיחו הבטחות שאין לכם כיסוי עליהן, ואל תהפכו כל קושי אובייקטיבי ל"חסימה רגשית". לפעמים הדרך לחופה היא פשוט פתלתלה, והדבר האחרון שאדם בדרך הזו צריך זה "עליונות מקצועית".
אני מכיר מאות זוגות שעולם האימון שחרר להם קשרים ופלונטרים ועזר להם להגיע לחופה הרבה יותר חופשיים. זה נכון וצריך להיאמר ביושר. אבל הנתון הזה לא סותר את העובדה שמגיע לרווקים יותר: מגיעה להם שותפות אמת שמכירה במורכבות ולא מנסה לשטח אותה לכדי נוסחה מתמטית פשוטה.
הטור הזה נכתב בעקבות מקרים של רווקים ורווקות שנפגעו מתחושה לא מדויקת שקיבלו בפגישה, מסר שאמר: "עוד רגע אתם עם טבעת, רק נעבור את המכשול הקטן הזה וסיימנו".
וליטרלי? זה פשוט לא סבבה.
אבינועם הרש הוא בנבחרת המאמנים של פרויקט 252.
עדיין לא חברים בפרויקט 252? מכאן מצטרפים>>