מבצע "שאגת הארי" החזיר את ישראל למציאות שהיא מכירה טוב מדי: אזעקות, מתיחות אזורית ומאות אלפי מילואימניקים שעוזבים בתוך שעות את החיים האזרחיים ומתייצבים להגן על המדינה.
הפעם זה קרה בין משלוחי המנות לתחפושות. רגע אחד משפחות מתכוננות לפורים, וברגע הבא הטלפון מצלצל, הצו מגיע, והכול נעצר. העבודה נדחית, הלימודים מוקפאים, והמדינה חוזרת למונח שכבר רוקן מתוכן מרוב שימוש - "שגרת חירום".
עבור הדור שלי, זה כבר לא רגע חריג, אלא דפוס חיים. אני מילואימניק, עובד במשרה מלאה וגם סטודנט. בשנתיים וחצי האחרונות עזבתי שוב ושוב את החיים האזרחיים בכל פעם שקראו לי לשירות. כך נראים החיים של עשרות אלפי צעירים בישראל - עובדים, משלמים מיסים, מנסים לבנות קריירה ולהקים משפחה, ובמקביל נקראים שוב ושוב לשרת את המדינה.
והפעם האתגרים בעורף מועצמים: מסגרות החינוך סגורות, אין לדעת עד מתי, והורים צעירים מוצאים את עצמם בבית עם ילדים מבוהלים, בעוד בן או בת הזוג נשארים לנהל לבד את כל המערכת - תחת אזעקות ואי ודאות. בימים אלה עולה על הפרק מתווה החל"ת של משרד האוצר; צעד שמשמעותו - פגיעה נוספת (לצד מילואים והיעדר ניסיון - כתלות בוותק) בקריירה ובהכנסות המשפחתיות.
באופן אבסורדי, דווקא האנשים שנושאים היום בנטל הזה - במדים ובעורף - לא נוכחים מספיק במקום שבו מתקבלות ההחלטות. כמעט שליש מציבור הבוחרים בישראל הם בני 18 עד 35; יותר משני מיליון מצביעים. ובכל זאת, הגיל הממוצע של חברי הכנסת עומד על יותר מ-50. פחות משני אחוזים מהם מתחת לגיל 35, ורק קומץ קטן מתחת לגיל 40. כמעט שאין שם מילואימניקים פעילים והורים לילדים קטנים.
הגיל, במקרה הזה, הוא לא רק מספר, הוא פער של נקודת מבט. מי שמנסה לשלב בין עבודה, לימודים, שירות מילואים תכוף וגידול ילדים רכים - חי במציאות אחרת לגמרי מזו של רוב נבחרי הציבור. לכן לא מפתיע שסוגיות שמעצבות את חייהם של הצעירים - חיינו - כמעט ואינן עומדות במרכז סדר היום ואין להן ייצוג.
הפער הזה מתבטא גם ברמת האמון במערכת הפוליטית. רק 7% מביעים אמון גבוה ברוב חברי הכנסת; כך עולה מסקר של "ישראל 2050" שנערך על ידי מכון רושינק בקרב בני 18-35. רק 9% מאמינים שחברי הכנסת פועלים לטובת האינטרסים שלהם, ורק 19% סבורים שבשיטה הנוכחית נבחרים חברי כנסת שמייצגים אותם באמת. נתונים אלה הם עדות כואבת לתחושת ניתוק עמוקה בין דור שלם לבין המערכת שמנהלת את חייו.
בסופו של דבר, זו איננה רק שאלה של מי מנהל את המדינה היום - אלא של מי יעצב אותה בעשורים הבאים. האחריות שלנו לא יכולה להסתיים ברגע שבו אנחנו חוזרים הביתה ופושטים את המדים. אם אנחנו רוצים שמדינת ישראל תיראה אחרת בעוד עשר או עשרים שנים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר מחוץ לצמתים הקריטיים.
אחרי המילואים הביטחוניים, הגיע הזמן גם למילואים אזרחיים. לא כולם צריכים להיות פוליטיקאים, אבל יותר צעירים צריכים להיות מעורבים - ביוזמות ציבוריות, בארגונים אזרחיים, בעיצוב סדר היום הציבורי. לא כדי להיגרר לשיח המקטב של הפוליטיקה, אלא כדי להתמקד בנושאים שבאמת יקבעו איך ייראו החיים כאן: חינוך, כלכלה, הזדמנויות לדור הצעיר והיכולת לבנות עתיד יציב בישראל. אם לא נהיה שם וניקח חלק בבניית המציאות, היא פשוט תקבע בלעדינו.
הכותב רס"ר במילואים, ראש היוזמה לשינוי שיטת הבחירות ב"ישראל 2050" מבית תנועה ישראלית.