תמיד הייתי בטוח שתימנים לא מתים אלא נשארים פה לנצח, מקסימום מצטמקים להם באזור גיל 100 הרענן, אבל ממשיכים לחיות בינינו.
השבוע נעמי הוכיחה לי בכאב גדול שטעיתי. נעמי סרי, שם שלרובכם לא אומר דבר, ובשבילי היה עולם ומלואו. היא לא רק הייתה הגננת המיתולוגית שלי, אלא גם סבתא לא ביולוגית, והיא הפכה אותנו לתימנים שהיינו ועודנו.
היא עלתה מתימן במרבד הקסמים, התחתנה עם נחמיה והם בנו את ביתם בשכונת שעריה בפ"ת, לשם אנחנו עלינו בראשית שנות ה־90 מברית המועצות, והם היו המודל שלי לא רק לישראליות ויהדות, אלא גם לאנושיות.
נעמי הייתה הגננת של השכונה, ואני בין האשכנזים היחידים שזכו לגור באזור הרישום של הגן המיוחד שלה. בהספדים חזרו ואמרו שבשבילה לא הייתה הפרדה: הגן היה בית, והבית היה גן, ונוכחתי לגלות זאת, כשהיא הביאה אותנו - זוג עולים, אם חד הורית ובן יחיד - מהגן אל הבית הפרטי שלה.
היא זו שלימדה אותנו לא רק איך לשרוד את החיים האלה, אלא גם איך להרים את הראש ולקחת אותם בקלות. היא לא הייתה מחנכת, אלא מפלסת. פילסה לנו דרך אליה הביתה וללב, ולא רק נתנה מקום ליד השולחן, אלא גם להרגיש ממש כבני בית וחלק מהמשפחה. אהבתי כל כך להגיע לסבתא נעמי וסבא נחמיה, גם הרבה אחרי שכבר סיימתי את חוק חינוך חובה ועברתי לזכות להיות בקרבתם. חלק גדול ממי שאני היום זה בזכותם.
עד גיל 8 בכלל הייתי בטוח שאני תימני. נעמי לימדה אותי לדבר ב־ח' ו־ע' גרוניות, ליהנות מכל המאכלים המסורתיים מג'חנון וקובנה ועד זלביה וסאלוף, ואיך לאכול בלי להיחנק את הסחוג החריף הירוק והאדום, מהו צעד תימני ומה ההבדל בין הנוסח הבלאדי לשאמי.
שמרנו על קשר עם נעמי אחרי הגן, וגם הרבה אחרי שעברנו לשכונה אחרת. אמא התקשרה אליה בכל סוף שבוע ובאה לבקר לעיתים קרובות, ובכל פעם מחדש חזרה ואמרה לי, שנעמי שאלה בשלומי ואם אני רוצה קובנה. אומרים שהזיכרון הכי חזק של אדם מגיע דווקא מבלוטות הטעם, וזה כל כך נכון. עד היום המאכלים התימניים תופסים אצלי מקום של כבוד ברשימת המועדפים: קובנה, ג'חנון וכמובן גולת הכותרת - המרק התימני עם החוויאג'.
אין ולא יהיה כמו המרק של נעמי, שבזכותה הכרתי את התבשיל המדהים הזה. וזה כבר עובר מדור לדור, ומדלג מעדה לעדה, וכך אשתי האשכנזיה ממוצא הונגרי יודעת, שבשביל לשמח אותי בחורף הקשה, היא תכין את 'המרק של נעמי', שטעימה מנחמת ממנו מחזירה אותי היישר לשעריה ולמנגינות האהובות של שולחן השבת.
עם הילדים של נעמי הלכתי לתפילות שבת ושמרתי איתם על קשר. לאחר שאורי אורבך ז"ל נפטר, אחד מילדיה, שהוא מוזיקאי מחונן, הלחין את שיריו והקליט אלבום. כמה ימים לפני מופע ההשקה בתל אביב, שוחחתי עם נעמי וזרקתי לה, בהלצה, שכמובן אשמח למשלוח של קובנה מעשי ידיה להתפאר. ביום המופע, בתוך כל ההמולה וההתרגשות, נכנסת לה אישה קטנה, כמו גברת פלפלת, ובידיה שתי שקיות ניילון ובתוכן סירי קובנה ריחניים.
נעמי פילסה את הדרך אליי, ובנונשלנטיות הניחה את הקובנה מתחת למושב שלי, משל זה דרך העולם להיכנס למופע ההשקה של הבן שלך עם שקיות אוכל ולהביא אותם לנכד הבלתי מוצהר שלך.
אבל זאת הייתה נעמי. תמיד עם חיוך, קטנה בגוף אבל גדולה בלב. היא לא דיברה על ערכים; היא פשוט חיה אותם. לא נשאה נאומים על אהבת אדם; היא פשוט פתחה את הדלת. לא ניסתה לחנך את העולם; היא פשוט חינכה ילדים. יש אנשים שהשפעתם נמדדת בכמה אנשים שמעו אותם, ויש אנשים שהשפעתם נמדדת בכמה אנשים גדלו אצלם בבית.
נעמי הייתה מהסוג השני. עשרות, אולי מאות ילדים עברו בגן שלה ברחוב אסף שמחוני, וכל מי שהיה שם יודע: זה לא היה רק גן ילדים. זו הייתה תחנה בדרך להיות אדם. בלי רעש ובלי דרמה, היא הצליחה לעשות משהו שלא כל מערכת חינוך מצליחה לעשות - לגרום לילדים להרגיש שייכים. לגרום להם להרגיש שיש להם מקום בעולם. ילד שנכנס לגן שלה לא קיבל רק שירים וסיפורים. הוא קיבל מבט חם. קיבל חיבוק אוהב. קיבל תחושה שמישהו באמת רואה אותו. וזה דבר שנשאר עם אדם כל החיים. הרבה שנים עברו מאז הגן ההוא. העולם השתנה, שכונות השתנו, אנשים גדלו, עברו מקומות, בנו משפחות. אבל יש דברים שנשארים כמו שהם: הטעם של הקובנה, הריח של המרק, הצלילים של שירי השבת, והתחושה הזאת של בית.
בסך הכול קובנה קטנה
בשבועות האחרונים כבר ידעתי שהיא לא במצב טוב. התפללתי למענה וביקשתי מהקב"ה שלא יהרוס לי את התאוריה על חיי הנצח של התימנים, בטח של נעמי. ואיכשהו יצא שדווקא בסופ"ש לקחתי מאמא שלי קובנה קפואה שנעמי הכינה בשבילי מזמן, ובשבת הקודמת שמתי אותה על הפלטה. עשינו קידוש עם חברים, והגשתי את הקובנה הקטנה הזאת לשולחן. תוך כדי הביסים סיפרתי להם על נעמי - על הגננת שלי, על האישה שהייתה לי כמו סבתא. הם לא ממש הבינו למה אני כמעט בוכה כשאני מדבר על הקובנה הזאת. הרי בסך הכול קובנה קטנה. אבל מי שאכל פעם קובנה של נעמי יודע שזה אף פעם לא היה רק אוכל. זה היה זיכרון. זה היה בית. זו היתה חתיכה מהילדות שלי. ובמוצאי שבת היא החזירה את נשמתה לבורא עולם.
יש אנשים שמלמדים אותך מקצוע, יש כאלה שמלמדים אותך רעיון, אבל יש אנשים נדירים שמלמדים אותך איך לחיות. ונעמי הייתה כזאת. היא לימדה בלי להטיף, נתנה בלי לבקש, ואהבה בלי תנאים. היא ידעה לקחת ילד שאולי קצת אבוד בעולם, להושיב אותו ליד השולחן בשבת בבוקר, לשים לו חתיכת קובנה בצלחת, ולהגיד לו בלי מילים: אתה משלנו, גם אם לא בדיוק מאותה עדה. כי בסופו של דבר אדם נמדד לא רק במה שהוא עושה בחייו, אלא גם במה שהוא משאיר אחריו בלבבות של אחרים. ונעמי השאירה אחריה הרבה מאוד לבבות מלאים.
יש אנשים שמשאירים אחריהם בניינים. יש כאלה שמשאירים ספרים. ויש כאלה שמשאירים זיכרונות חמים של שולחן שבת, של בית פתוח, של חיבוק קטן שמגיע בדיוק בזמן. נעמי הייתה אישה קטנה פיזית, אבל יש אנשים שהלב שלהם כל כך גדול שהוא ממלא את כל החדר. והארץ הזאת מלאה בסיפורים גדולים, במנהיגים, במלחמות, בהחלטות גורליות. אבל מתחת לכל זה יש שכבה עמוקה ושקטה יותר של אנשים פשוטים שבונים את החיים עצמם - בית אחרי בית, ילד אחרי ילד, דור אחרי דור. נעמי הייתה אחת מהם. ואם להיות כן, העולם מרגיש עכשיו קצת יותר קטן בלעדיה.
אבל אולי זו גם הנחמה הגדולה. כי אנשים כמו נעמי לא באמת נעלמים, בטח אם הם תימנים. הם ממשיכים לחיות בכל ילד שלמד אצלם שיר, בכל בית שבו מתבשל פתאום מרק תימני עם חוויאג', בכל אדם שלמד מהם מה זה לפתוח את הלב. לפעמים כל מה שצריך כדי להשאיר עולם שלם מאחוריך, זה לב מספיק גדול בשביל להכניס אליו אנשים.
ואולי בגלל זה, הקובנה הזאת מהשבת האחרונה הרגישה אחרת. לא רק בגלל הטעם, אלא בגלל הזיכרון. ויש מצב שבעצם צדקתי בכל השנים: תימנים כמו נעמי לא באמת מתים - הם פשוט ממשיכים לחיות בתוך אנשים אחרים שהם גידלו במשך כל השנים - במטבח, בגן, בשולחן, בזיכרון, בחיוך ובעיקר בלב.
מובא באדיבות מצב הרוח