אני לא יודע אם יש בעולם עוד אזור עם כל כך הרבה סכסוכים שבהם מעורבות כל כך הרבה מדינות, כמו המזרח התיכון.
שיעים נגד סונים, נוצרים נגד מוסלמים, תימן נגד סעודיה, סוריה ועיראק נגד עצמן, טורקיה נגד הכורדים - אלו רק דוגמאות מהזמן האחרון, וזה לא נגמר. אבל אם יש גורם קבוע בבלאגן הבלתי נגמר הזה, דבר אחד שמאחד את כל מדינות האזור הרי שזו השנאה לישראל. לפחות יש אוייבת אחת שכולם מסכימים עליה.
אבל רגע: מאז תחילת המלחמה או המבצע או הסבב (מעניין איך ההיסטוריה תזכור את השבועות האלו), הדבר הבסיסי הזה השתנה: ישראל פתחה במלחמה, ומדינות המזרח תיכון ברובן המכריע נמצאות בצד שלה. כולן חוטפות מאיראן, חלקן גם מחזירות, אבל כשהן חושבות על האוייב הגדול שלהן, הוא לא נמצא בירושלים אלא בטהרן. בברירה בין שתי המעצמות הגדולות של האזור, רוב המדינות יבחרו בלי היסוס במדינה היהודית על פני המדינה השיעית, אפילו אם יתקשו להודות בזה בפומבי.
גם אם המצב הזה הוא זמני בלבד, וגם אם מיד בתום המלחמה ישראל תחזור להיות האוייב המשותף (לפחות כלפי חוץ) - שיתופי הפעולה האלו שפעם נראו בלתי אפשריים, צריכים לסמן לנו את הכיוון קדימה. גם במרחב שעויין אותנו, שבו אנחנו שונים בדת ובהיסטוריה ובתרבות, אפשר וחייבים למצוא בריתות חדשות.
ההרוג הראשון של צה"ל בלבנון במלחמה הנוכחית היה רס"ל מאהר חטאר ממג'דל שמס - הכפר הדרוזי הגדול והחשוב ברמת הגולן. הטרגדיה הגדולה הזו מסמנת תהליך היסטורי וכמעט בלתי נתפש, שעברו היחסים בין ישראל לדרוזים תושבי הגולן.
אין ספור פעמים הגעתי למג'דל שמס ומסעדה ובוקעתא, ואני מעיד מידע אישי, שעד לפני קצת יותר מעשור, הדגל שהתנוסס מעל רוב הבתים, היה הדגל הסורי. ביום העצמאות הסורי יכולת להגיע לכפר, לצפות בתמונת ענק של הנשיא (המודח) חאפז אל אסד, ולאחר מכן של בנו בשאר אל אסד, ולהרגיש כאילו אתה חי באיזו דיקטטורה מזרח תיכונית עם פולחן אישיות למנהיג.
כל עוד ריחף מעל ראשם האיום (או התקווה) שהגולן יחזור לסוריה יום אחד, הדרוזים סירבו לכל זיהוי עִם ישראל. הם דחו את תעודות הזהות הכחולות שהוצעו להם, החרימו כמובן את הבחירות, והפגינו נאמנות לאסד. האמת, גם אני במקומם הייתי עושה אותו דבר. עצם המחשבה על סגירת החשבון של השלטון הסורי עם מי שהפנה לו עורף, היתה גורמת לי להניף דגל סוריה בכל יום.
אבל אחרי מלחמת האזרחים, ובטח עכשיו כשאסד מתרגל לקור של מוסקבה, המצב השתנה: הדרוזים של רמת הגולן הופכים להיות ישראלים, ומגיעים גם לצה"ל. אלו אנשים שלחלקם יש משפחה בסוריה, כמה מהם אפילו למדו בדמשק, ובכל זאת הם כבר לא מביטים מזרחה אלא מערבה.
קפטן אלה היא ישראל במיטבה
את התהליך שעובר על הדרוזים ברמת הגולן אפשר לראות, גם אם באופן אחר, אצל מוסלמים בישראל. לצד הבדואים והדרוזים שמתגייסים כבר עשרות שנים, בעשור האחרון החלו גם מוסלמים ערביי ישראל לשבור את החומות ולהפוך לחיילים בצה"ל. כרגע מדובר על מספר שבין מאות לאלפים של חיילים שנשבעים על הקוראן, ולוחמים עִם דגל ישראל עַל המדים.
הסמל של התופעה הזו הוא דווקא לא חייל לוחם, אלא קצינה בשם אלה ואויה, או בכינוי המוכר של 'קפטן אלה'. סיפורה הוא סיפור יוצא דופן על נערה שגדלה בקלנסווה, התנדבה לשירות לאומי, ואחרי שביססה קריירה בתקשורת, החליטה להתגייס לצה"ל, ולבסוף, לאחר הצטיינות בתפקידיה, להפוך לדוברת צה"ל בערבית. לא סתם הסרטונים שמעלה קפטן אלה זוכים להמוני צפיות, ולא סתם הם גם גוררים תגובות זועמות במיוחד מצד גורמים ערביים קיצוניים, שמבחינתם השילוב של אישה, מוסלמית וקצינת צה"ל הוא פשוט בלתי מתקבל על הדעת.
אבל קפטן אלה מדגישה בכל ראיון ובכל התבטאות את השייכות שלה למדינה בה גדלה, המדינה בה התחנכה וקיבלה את ההזדמנות שלה להצליח.
כשהעולם המוסלמי מביט בקפטן אלה, והוא עושה את זה במספרים גדולים בכל המדיה האפשרית, הוא רואה את ישראל במיטבה: מדינה שמעריכה כישרון ועבודה, שמעניקה הזדמנויות לאנשים מרקעים שונים, מדינה שבה ערבים ומוסלמים יכולים להרגיש בבית ואפילו להזדהות איתה. זו תמונה לא פשוטה בשביל אלו שגדלו על סיפורי אימה על היהודים ועדיין משוכנעים שיש כאן משטר אפרטהייד אכזרי, וערביי ישראל רק ממתינים לפתוח באינתיפאדה.
אנחנו לא היינו צריכים את קפטן אלה או את התמונות מהלווייתו של רס"ל חטאר כשארונו עטוף דגל ישראל כדי לדעת שקיימים שיתופי פעולה והשקות של מעגלי חיים בין החברה היהודית לחברה הערבית. כשאנחנו מביטים צפונה ללבנון ולסוריה אנחנו רואים מדינות שנקרעו ונהרסו על רקע שנאה בין קבוצות אתניות שונות, וזה אמור להוות עבורנו תמרור אזהרה: חברת השבטים הישראלית, שעדיין לא פתרה את הקרעים האידיאולוגיים בתוך הציבור היהודי שלה (נדמה שאנחנו בשנה שבה המתח בין חרדים לשאר האוכלוסייה הגיע לשיא חדש), צריכה למצוא מקום בתוכה גם לאלו שעד היום לא נחשבו חלק מהסיפור הישראלי. אנחנו רוצים להראות לעולם, אבל בעיקר לעצמנו, שאנחנו מדינה טובה, כזו שגם המיעוטים שלה מחליטים ששווה להיות חלק ממנה.
מובא באדיבות מצב הרוח