הרב שי סבג, ר"מ בישיבת שדרות, פרסם את חלקו השני של הספר "קנה מידה", בו הוא מציג בפני הקוראים תהליך עומק שיטתי בבניין מידות הנפש והאישיות.
הספר ממשיך את המהלך שהחל בחלק הראשון, אשר יצא לאור לפני כשש שנים, ומבקש להרחיב ולהעמיק את העיסוק בעבודת המידות מתוך יסודות תורניים.
כבר בפתח הדברים מציב המחבר את מטרת הספר. "בחלקו השני של ספר 'קנה מידה' שלפניכם ננסה לעבור יחד תהליך עמוק של בניין מידות הנפש והאישיות". המחבר מדגיש כי, "בניין המידות הוא מלאכה הדורשת לימוד", ומבהיר כי לא מדובר בתהליך אינטואיטיבי בלבד, אלא בדרך שיש לה שיטה וכללים. לדבריו, קיימת "דרך סלולה משלו", שבאמצעותה ניתן לגשת לבניין האישיות באופן שיטתי ומדויק.
בחלק הראשון של הסדרה הונחו היסודות לעבודה זו. שם נלמדה שיטה מסודרת לבניית כל מידה ממידות הנפש, הכוללת הגדרה מדויקת של המידה, הבנת מרכיביה ושורשה החיובי, ומתוך כך גיבוש דרכי תיקון. במסגרת זו נידונו מידות רבות, ובהן יראה, אהבה, צניעות, כבוד, קנאה, כעס, חמדת הממון, יצר העריות, פחד, תמימות ושמחה.
החלק הנוכחי מבקש להעמיק את המהלך ולהוסיף לו נדבך נוסף. כבר בראשיתו מציג המחבר תפיסה עקרונית ביחס ל"דרך האמצע", ומבהיר כי אין מדובר בפשרה או בינוניות, אלא בשאיפה לדיוק ושלמות. לפי גישה זו, תיקון המידות אינו נועד רק להקל על חיי האדם, אלא להביאו למפגש עמוק עם שורש המידות, המתבטא בהידבקות במידותיו של ה'.
הפרקים הראשונים עוסקים בכלים יסודיים לעבודת המידות. המחבר מצביע על הצורך בהצבת מטרות ברורות גם בעולם הרוחני, וכותב כי כשם שבעולם החומרי יש להגדיר יעדים כדי להשיגם, כך גם בעבודת הנפש. בהקשר זה מודגש מקומו של הרצון ככלי מרכזי, ונבחנות הדרכים לחיזוקו.
בהמשך נידונים החסמים המונעים התקדמות. המחבר מתאר כי פעמים רבות האדם נתקל בקשיים פנימיים המעכבים אותו, ומציע דרכים להתמודד עמם. חשבון הנפש מקבל מקום מרכזי בתהליך זה, אך הוא אינו מוצג כסקירה שטחית, אלא כתהליך מעמיק, אשר, "אינו רפרוף קל על הכישלונות שליוו אותנו במשך היום, אלא תחקיר מעמיק שמטרתו להבין למה לא עמדנו ביעד ואיך אפשר להשתפר בעתיד".
לאחר שלב זה עובר הספר לעיסוק במידת הגבורה. המחבר מציג תפיסה רחבה של מידה זו, שאינה מוגבלת למצבים קיצוניים, אלא נוגעת לכל תחומי החיים. הגבורה מוגדרת כריכוז כל כוחות הנפש למען מטרה אחת, מתוך שאיפה לממש אידיאלים גדולים בפרטים הקטנים של החיים.
בהמשך נידון אחד הצירים המרכזיים של הספר - הענווה והגאווה. המחבר מגדיר את המעבר לעיסוק בנושא זה כמעבר אל "מידה שהיא השורש לכל הטוב והרע שבמידות: הענווה והגאווה". לדבריו, תפיסות רווחות רואות בענווה מידה המתאימה לאנשים פשוטים בלבד, אך הספר מבקש להציג תפיסה שונה.
"נלמד מדוע דווקא הענווה, שנתפסת כמידה שיש בה כינוס של כוחות הנפש ושמתאימה לאנשים פשוטים ולא לאנשים שרוצים לעשות דברים גדולים בעולם, היא המקור לכל הגדולה". המחבר מצביע על כך שהנטייה להגדיר את האדם באמצעות תארים חיצוניים היא מצמצמת. "הנטייה להגדיר את עצמנו בתארים חיצוניים היא המצמצמת ומקטינה אותנו".
עוד מודגש כי יש צורך להשתחרר מן הגאווה, אשר מתוארת כ"מלאה בשקר ודמיונות", ולהבין כי המעלות האמיתיות אינן תלויות בהכרה חברתית, אלא קשורות לטוב עמוק ונצחי.
לאחר העיסוק במידות היסוד, עובר הספר לעסוק במידות הקשורות לחושי האדם - העין, האוזן, הדיבור והאכילה. במסגרת זו מוצגת תפיסה רחבה של מושג "עין טובה". המחבר מדגיש כי אין מדובר בהתעלמות מן המציאות, אלא במבט עמוק המשלב ראייה ושמיעה.
בהקשר זה מתואר כי עין טובה היא היכולת לראות את הטוב גם במצבים מורכבים, ולהבין כי גם קשיים וניסיונות הם חלק מתהליך בעל משמעות. תפיסה זו מבקשת להרחיב את מבטו של האדם מעבר למה שנראה לעין במבט ראשון.
תחום נוסף הנידון בהרחבה הוא כוח הדיבור. המחבר מבחין בין דיבור חיצוני לדיבור פנימי. "נלמד על כוח הדיבור, לא דיבור ששם במרכזו את הדידקטיקה והרטוריקה החיצוניות, אלא דיבור שמתחיל משתיקה ונובע מעולם פנימי".
עוד מודגש כי, "מהות הלשון היא החיבור", והדיבור מתואר ככלי המחבר בין הברות למילים ובין מחשבה למעשה. לצד זאת, מצוין כי לדיבור יש גם כוח מפריד, ולכן הוא נמצא "באמצע משום שזה עניינו - לחבר או להפריד".
בהמשך עוסק הספר בתיקון האכילה. המחבר מציג את האכילה כזירה של התמודדות פנימית. "נלמד שלֶחֶם הוא מלשון מלחמה, ושעת האכילה היא שעת הקרב בין הצדדים הנמוכים לצדדים העליונים שבנו". לצד זאת, מוצגת גישה הרואה בהלכות הכשרות כלי המכוון את האדם לשליטה עצמית.
המחבר מוסיף כי לעיתים מקור תאוות האכילה אינו גופני בלבד, אלא קשור לחסכים נפשיים, ולכן התיקון דורש התבוננות עמוקה יותר. עוד מוצגת תפיסה הרואה באכילה אפשרות לרומם את האדם, כך שתהפוך ממעשה חומרי לביטוי של ערכים רוחניים.
בהמשך נידון מושג החירות. המחבר מבקש לערער על תפיסות הרואות בחופש מימוש עצמי בלתי מוגבל, וכותב כי חופש אמיתי קשור דווקא לנאמנות של האדם לעצמיותו. בהקשר זה מודגש כי החיבור למסגרות כמו משפחה ואומה אינו מגביל, אלא מאפשר השתייכות למרחבים רחבים יותר.
עוד מתואר כי החומר אינו מגביל את הרוח, אלא שהרוח היא המחיה את החומר. המחבר מציג את החיבור לרצון האלוקי כגורם משחרר, המאפשר לאדם להשתחרר ממגבלות המציאות החומרית.
הספר ממשיך לבחון את היחס למידות הטובות והרעות. המחבר מציע גישה מורכבת, שלפיה גם ממידות קשות יכול לצמוח טוב, וכי אין צורך למחוק אותן אלא לכוון אותן לטוב. לצד זאת, מצוין כי ישנן מידות שאין להן מקום פנימי בנפש, ובהן העצבות.
החלק האחרון של הספר עוסק בזוגיות. המחבר מתמקד במושג האהבה כבסיס לבניין הבית, ובוחן את האתגרים הנובעים מהבדלים בין בני הזוג. הוא מציע כי עבודה נכונה יכולה להפוך את ההבדלים למקור של קרבה, ומתאר דרכים להתמודד עם קשיים ולבנות קשר עמוק ומשמעותי.
לקראת סיום מציין המחבר את מקומו של הספר בתוך הסדרה. "חלק א יצא לאור לפני כשש שנים, ועכשיו בסייעתא דשמיא מגיע החלק השני, שמוסיף נדבך על הראשון".