מאחורי כיפות הזהב ודמעות המאמינים במתחמי הקודש באיראן, מסתתרת ברוב המקרים אימפריה כלכלית אדירה. אבראהים ראיסי למשל, שהיה נשיא איראן עד שמצא את מותו בתאונת מסוק מסתורית, הפך את השליטה בקרן ההקדשים העצומה של מקדש האימאם רזא למקפצה ישירה אל כס הנשיאות. גם מנהיג איראן החדש מג'תבא חמינאי שואב את כוחו משליטה באימפריות כלכליות הפועלות בחסות ה"קודש", הרחק מעין הציבור. המציאות הזו מוכיחה אמת פוליטית עתיקה והרסנית: כאשר השלטון עוטה אצטלה דתית ושולט בנכסים שמוגדרים כ"קדושים", הקודש הופך לעסק, והשחיתות היא רק עניין של זמן.
סופו של ספר יחזקאל, פינה די חבויה למי שלא לומד תנ"ך על הסדר, הוא לא פחות מדרמטי. הנבואות עוסקות במקדש העתידי שייבנה, כחלק מנבואות הנחמה של שיבת ציון בסוף הספר, והדגש של רוב הפרקים האחרונים הוא על התכנית האדריכלית למקדש, סדרי העבודה, וסדרי השלטון החדשים שיהיו.
למה הנבואה הזו מפתיעה? כי היא שונה ממה שהיה בתנ"ך עד עכשיו. לא רק מבחינת תכניות המתאר ואורך השערים במקדש העתידי, אלא בחלקים הרבה יותר ליבתיים: יחזקאל מנבא על מקדש שאין בו זהב (מ"א, כב), על שינויים בדיני הכהנים (איסור נשיאת אלמנה, מ"ד כב) ובקרבנות (פרק מ"ה), אבל מעל כולם, בשינוי מבנה השלטון בישראל. לא עוד מלך, מעתה ואילך לפי יחזקאל ישלוט בעם נשיא.
המעבר ממלך לנשיא הוא לא רק סמנטי. נבואת יחזקאל מחדשת שלמלך תהיה נחלה משלו: "לָאָרֶץ יִהְיֶה לּוֹ לַאֲחֻזָּה בְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי וְהָאָרֶץ יִתְּנוּ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְשִׁבְטֵיהֶם" (מ"ה, ח). וגם כשהמלך העתידי יבנה את ביתו, אסור לו להיות צמוד למקדש. זאת בניגוד לעבר שבו בית ה' והמלך היו צמודים: "בְּתִתָּם סִפָּם אֶת סִפִּי וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי וְהַקִּיר בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם" (מ"ג, ח).
החידוש בנבואת יחזקאל כמעט מתבקש כשלרגע מכניסים אותה להקשר שלה: מאז ספר שמואל, שיטת הממשל בעם ישראל הייתה מלוכה, ושושלת בית דוד הייתה אמורה להיות נצחית. כששלמה חנך את המקדש, הוא בעצם חנך קומפלקס שיש בתוכו את בית המלך ואת המקדש, באותו אירוע חגיגי. לרגעים קשה להבחין בין המפרט של שני המבנים, המלוכה והמקדש נשזרו ביחד.
אבל נבואת יחזקאל מערערת על התפיסה שהמקדש ונוכחות ה' באמת חייבים ללכת ביחד. נבואת המרכבה היא בסופו של דבר נבואה שבה כבוד ה' עוזב את המקדש ומתחיל לנוע מזרחה, יחזקאל מנסה להסביר לגלות יהויכין שיושבת בבבל שהם הנבחרים והם אלו שעתידים להיגאל, ואילו יושבי ירושלים ושכני המקדש רק ממלאים אותו בגילולים ותועבות שאין עליהן מחילה.
האם זה אומר שמקדש זה רעיון לא טוב? לפי יחזקאל, מקדש הוא רעיון טוב, אבל. המקדש החדש ייבנה ללא זהב. האם שלטון מרכזי זה רעיון לא טוב וצריך לחזור למודל של ספר שופטים? לפי יחזקאל שלטון מרכזי הוא רעיון טוב, אבל. השלטון המרכזי ישתנה בעקבות הטראומה של שושלות מסואבות, מושחתות, ועובדות אלילים. הנשיא לא יוכל לעשוק את העם, תהיה לו נחלה משלו. והנשיא לא יוכל לייצר עוד זהות בין שלטונו לבין נוכחות ה', ותהיה הפרדה בין הפוליטיקה לבין הקודש.
לומדי סוף ספר יחזקאל ונבואות המקדש והשלטון העתידי, נדרשים למסר לא שטחי: מקדש הוא לא ערובה לנוכחות ה', אבל גם לא בהכרח נדון לכישלון. שלטון מרכזי הוא לא ערובה למדינה מתפקדת אבל גם לא בהכרח נדון לכישלון. צריך להמשיך ולשפר את השיטה, צריך להמשיך לשים לב לא רק לכותרות אלא גם לפרטים הקטנים, ולבנות ביחד חברה טובה יותר מתוך האסון. חברה שבה הקודש הוא לא מוקד לשחיתות וניצול, חברה שבה האדם עומד בענווה אל מול הקודש, ומתוך כך בונה עוד חורבה מחורבות ירושלים.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם.