השבוע פגשתי את בצלאל והעיניים שלו היו אדומות מאוד. שאלתי אותו מה הסיפור, אמר לי שלא ישן הלילה.
זה היה בלילה אחרי הניתוח המורכב להוצאת הרסיס מהכבד של בניה - הבן שנפצע בלבנון - והיה מאתגר שם בבית החולים.
את הלילות בשבועיים האחרונים מאז הפציעה של הבן בצלאל מעביר על הכורסא בבית החולים. החלוקה היא שאשתו רויטל שם במהלך היום ובצלאל בלילה. אין להם בית בימים אלה, הם על מזוודות. בתחילת המבצע באיראן גורמי הבטחון פינו את משפחת סמוטריץ' מהבית מחשש בטחוני לחייהם; הם מסתובבים בין בתי מלון, ואחרי הפציעה של הבן נוסף גם בית החולים.
בגדול זו השגרה שלו: הוא קם בבוקר, מגיע למשרד האוצר לדיוני תקציב, ממשיך לסיורים ברחבי הארץ, לרמת גן ופתח תקווה ועוד אזורי נפילה; יש ימים שהוא נוסע צפונה לקו העימות, לגבול הצפון, מבקר מפונים בבתי מלון עם מס רכוש, חוזר לדיוני תקציב, כנסת, פגישות מקצועיות, בערב דיונים ביטחוניים, קבינט מצומצם שמנהל את המלחמה ומגיע בחצות הלילה או מאוחר יותר להיות עם הבן.
הדאגה לבן שנפצע, לילדים שלא בבית בתקופה המאתגרת, לאשה שסוחבת הכול על גבה בגבורה. הכול יחד עם הדאגה והעבודה למען עם ישראל.
השבוע הלכתי לנחם את אורית סטרוק, היא סיפרה על ההתמודדות רבת השנים עם בת מתמודדת נפש: על הטיול בחו"ל ממנו היא לא חזרה אותו אדם, על הדאגות הרבות, ניסיונות האובדנות במהלך השנים, על הטיפולים והסיוע, על האישיות המיוחדת והמדהימה של הבת שכל כך אהבה. שנים ארוכות שכל טלפון בסיור בשטח, כל צפצוף של הודעה בדיון מקצועי גורם ללב לעצור מדאגה.
שמונה מבני משפחתה של אורית גויסו למלחמה בשנתיים וחצי האחרונות: ארבעה מילדיה וארבעה מחתניה היו לוחמים וסיכנו את חייהם בחזית הלחימה בגזרות השונות (אגב, לאורית יש גם נכדה לוחמת בצה"ל.) במהלך השנים שלושה מילדיה נפצעו בפיגועי טרור.
וכל זה מחובר להיותה חברת קבינט בטחוני ,שרה בממשלה שמובילה עם החטיבה להתיישבות את שיקום הצפון והדרום וועדה למינוי שופטים ומשימות חברתיות רבות.
הבן של אופיר סופר נפצע פעמיים במלחמה, קצין בסיירת מובחרת, היה בעזה ונלחם עם חייליו, נפצע וחזר להילחם ולפקד. כל השנתיים וחצי האחרונות, בין הפגישות במשרד העלייה והקליטה, הטיסות לחו"ל להביא יהודים, ביקורים במרכזי קליטה והעברת תוכניות בממשלה לקדם את קיבוץ גלויות - אופיר והלב שלו היו עם הבן והלוחמים בעזה. כל מהדורת חדשות, כל הודעת סמס שהכל בסדר שם בחזית.
אופיר נכה צה"ל מהקרב שלו בקבר יוסף והוא מתמודד בגבורה עם פוסט טראומה. הדאגה להלומי הקרב במלחמה הזו ,הדאגה לעולים חדשים, יהודי התפוצות, עזה , לוחמים - הכל מתערבב יחד.
זכיתי לעבוד עם שליחי ציבור מיוחדים; בצלאל ,אופיר אורית ושאר החברים. חיים את הכלל והפרט והכלל,
אנשים עם לב ורגישות, מחוברים לפשטות של החיים. ראשם גבוה בשמיים, ורגליהם כמו שורשים באדמה. אנשי אמת וחזון.
לא צריך להסכים עם דעותיהם הפוליטיות, זה בסדר גמור לחלוק ולחשוב אחרת. הם לעיתים מצליחים ולעיתים נכשלים, צודקים וגם טועים, אבל הקמפיינים המכוערים האישיים שהם וחברי הציונות הדתית עברו פה בשנתיים האחרונות לא עברה עוד אף מפלגה. מה לא אמרו עליהם? לא היה שום קו אדום.
הם משלמים מחיר כבד על השליחות הזו, הם נאמנים אליה, כל יום וכל שעה. זה לא רק הם - כל המשפחה כולה מגויסת למען המדינה.
לא תזיק לנו בחברה הישראלית מעט רגישות, הכלה ועין טובה, לבני ובנות הזוג , לילדים של שליחי הציבור, לחברי הכנסת ומשפחותיהם, ממפלגות הימין ומפלגות השמאל.
בסוף, גם פוליטיקאים הם קודם כל בני אדם.
הכותב הוא מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית