למעלה מאלפיים שנה עומדת מצוות מנחת העומר כזיכרון חי, אך חסר. לא כמציאות נושמת, לא כעבודה במקדש, אלא ככיסופים. דור אחר דור אנו מזכירים את העומר, סופרים אותו, מתפללים על בניין הבית, אך בפועל, הידיים נותרו ריקות.
והנה השנה.
לראשונה מזה דורות רבים כל כך, לא רק הלב כמה, אלא גם היד יודעת. יש ידע מעשי, יש הבנה הלכתית, ויש יכולת ממשית להכין את מנחת העומר כהלכתה. אין מדובר עוד בחזון רחוק או רעיון מופשט, אלא באפשרות ממשית, מוחשית, קרובה מתמיד.
ולא מדובר בתיאוריה בלבד.
בתרגול מעשי שנערך בכ"ח באדר, בהובלת הרבנית צביה סביר, הצלחנו בתוך שעות ספורות להפיק את שיעור העומר, עִשָּׂרוֹן - כ־2.5 ליטר סולת מנופה ב־13 נפות, משלושה סאין שעורים, בדיוק כפי המתואר בדברי חז"ל. מה שנראה במשך דורות כבלתי ניתן לשחזור, התגלה כבר־ביצוע, מדויק, אפשרי, נגיש.
השבת קראנו בפרשת ויקרא:
"ואם תקריב מנחת ביכורים לה' - אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך."
הרמב"ן עומד על הלשון: "ואם תקריב", וכי רשות היא? והלא מצווה היא! בפירושו מגלה הרמב"ן עומק גדול: אין זה תנאי טכני, אלא תנאי קיומי. ירושת הארץ עצמה תלויה בכך. אם נזכה לרשת, נדרש גם לשמור את המצוות התלויות בה.
וכדבריו: אם נשמור את "כל המצוה הזאת" - יתקיים בנו "והוריש ה' את כל הגויים מלפניכם".
הרמב"ן קושר בין קיום המצווה לבין הניצחון.
ולא לחינם.
במדרש על חג הפורים מסופר שכאשר בא המן להרכיב את מרדכי על הסוס, מצאו עוסק בהלכות העומר. אמר לו המן: "קומץ העומר שלכם ניצח את עשרת אלפי כיכר הכסף שלי."
העומר - הוא כוח הניצחון.
ה"אם" הזה מהדהד אל תוך דורנו.
הקב"ה הביא אותנו אל הארץ, ואנו קוצרים את קצירה.
האם נסתפק בספירה בלבד - כפי שעשינו בגלות?
האם נשמור את "כל המצוה הזאת"?
בדור שבו שבנו לארץ, זכינו לריבונות ולקיבוץ גלויות, מתגלה הפער. הארץ בידינו, אך המצוות התלויות בה עדיין ממתינות לנו. כאילו הארץ עצמה שואלת אותנו, האם אתם מוכנים לקבל אותי לא רק כמתנה, אלא כברית?
מנחת העומר איננה פרט צדדי בעבודת המקדש. היא הראשית.
היא ההכרזה שהקציר איננו רק חקלאות, אלא עבודת ה'.
היא הגשר בין גאולת הפסח והיציאה לחרות לקבלת עול מלכות שמיים של נעשה ונשמע במתן תורה בשבועות. היא הרגע שבו עם ישראל קושר את לחמו לא-לוהיו.
והשנה - ניתן לעשות זאת.
זו איננה קריאה ליחידים בלבד. זו קריאה לגדולי ישראל, לפוסקי ההלכה, למנהיגי הדור.
עת לעשות לה'. לא רק ללמד, לא רק לזכור, אלא להורות, להכריע, להנהיג.
וזו גם קריאה לכל אחד ואחד מעם ישראל.
אל תישארו צופים, דרשו, בקשו, עוררו, שאלו את רבותיכם. דברו על כך בבית, בשולחן החג, בבית הכנסת.
כי מצוות העומר איננה של יחיד, היא של עם.
אולי זו שעת המבחן שלנו.
האם נדע לעבור מהמתנה, לאחריות?
אויבינו מזכירים לנו שוב ושוב: המאבק הוא על מקום השכינה, על הר הבית.
הרמב"ן כבר לימד אותנו, הניצחון תלוי גם בנו, בקיום המצוות.
האם נתעורר?
אם נזכור - נזכה.
אם נפעל - נירש באמת.
השנה - אפשר.
השנה - צריך.
השנה - הגיע הזמן.
להשיב את מנחת העומר לחיי האומה.