מלחמת רוסיה אוקראינה נמשכת כבר 4 שנים, וספק אם הסוף נראה באופק, חרף אובדנים בסדר גודל של שש ספרות לפחות בכל צד.
מלחמת עיראק נמשכה קרוב ל-9 שנים וגבתה את חייהם של כ-5,000 הרוגים בקרב כוחות הקואליציה. במלחמת קונגו השנייה מתו יותר מ-5 מיליון איש במשך 5 שנים. ואלו רק שלוש דוגמאות נבחרות של מלחמות מהמאה ה-21.
איך דווקא עם הנצח שלא מפחד מדרך ארוכה, מתחיל לבכות כבר אחרי 3 שבועות של מלחמה קיומית לכל דבר, כשהמצב האובייקטיבי הוא כנראה החד-צדדי ביותר בתולדות המלחמות באנושות, לפחות מאז מלחמות האופיום או חלק מהכיבושים הקולוניאליים באפריקה ובדרום אמריקה? הרי מעולם לא הגיעה מדינה קטנטנה ופירקה לחתיכות מעצמה אזורית בסדר גודל של איראן, בצורה כל כך מוחלטת, מעולם ישראל לא פעלה כשותף שווה בין שווים עם מעצמת על.
כן, נהרגו עשרים ושלושה בני אדם, וכל אחד מהם הוא עולם מלא. כן, היו לא מעט פצועים ונפגעי חרדה, וליבנו עם כל אחד ואחת מהם. כן, נגרם לא מעט נזק כלכלי של הרס בתים ורכוש ופגיעה זמנית בשוק התעסוקה, וגם זה קצת מבאס.
אבל היי, זוכרים את כותרות ההפחדה על חמישה עשר אלף (!) הרוגים וזה רק במקרה של מלחמה מול חיזבאללה? זוכרים את ההכנות של קברי אחים ענקיים? של מרתפי חירום כבתי חולים זמניים? את ההסברים על הנזק שצפוי לתשתיות, לרשתות החשמל והתקשורת והתחבורה בישראל? מישהו היה מאמין רק לפני שנה או שנתיים שישראל תוכל לרסק את האיום האיראני במחיר חסר פרופורציות שכזה?
נכון, זה לא נעים בכלל לקום שלוש פעמים בלילה ולרדת למקלט, או להישאר עם הילדים בבית עוד שבועיים מעבר לחופש המתוכנן מלכתחילה, או להיתקע בלי טיסה מתוכננת. אבל האם זה לא שווה את התגמול? האם הפכנו לעם מפונק עד כדי כך? האם אנחנו באמת לא מבינים שנפלה לידינו הזדמנות היסטורית וחד פעמית לכרות את ראש הנחש, הזדמנות שבדרך הטבע לעולם לא תחזור על עצמה? האם אנחנו לא מבינים שאם ניסוג כעת, הכול ירד לטמיון בעוד שנה או שנתיים ואנחנו גם נאבד את הצ'אנס, גם נקבל מחדש איראן מחוזקת ועוינת וגם נפסיד נקודות במדינות המפרץ?
כמה טיפש צריך להיות כדי לדבר כבר מהיום השני למלחמה על "רגל מסיימת" או "אסטרטגיית יציאה"? מונחים שאינם קיימים בכלל בתחום מדעי הלחימה, למעט כשיקולים טקטיים למקרה של הפסד... האם אנחנו במצב של הפסד איום עד כדי כך שאנחנו נואשים לחפש אסטרטגיית יציאה?
במלחמת ששת הימים הפכה ישראל ממדינה שזכות הקיום שלה מוטלת בספק, לכזו שקיומה ודאי והמדינות סביבה נאלצות להכיר בה. במלחמת חרבות ברזל, ובפרט במבצע שאגת הארי, הפכה ישראל ממדינה ככל המדינות למעצמה אזורית מוכרת, כזו שאין מי שמערער על מעמדה העולה. אולי, רק אולי, זה מה שמפחיד את הלשעברים והגנרלים והפאנליסטים באולפנים.
אולי החשש שלהם הוא מההבנה שחס ושלום, לא עלינו, ממשלת ישראל תקטוף את הקרדיט. שרחמנא ליצלן, נתניהו ייזכר לדורות לצד בן גוריון כאחד מגדולי מנהיגיה של מדינת ישראל. גרוע יותר, אולי הם מבינים שנוק אאוט מוחלט באיראן יוביל שוב לניצחונו של הגוש האמוני, וזה, כנראה, באמת מחיר כבד מנשוא...