שלושה שבועות לתוך המערכה מול איראן והתמונה מורכבת. אין ודאות, אין לוחות זמנים ואין תשובות ברורות לשאלה מתי ואיך זה ייגמר.
הדיווחים נעים בין הערכות על פגיעה קשה במשטר לבין חשש ממלחמת התשה ממושכת. אבל דווקא המציאות הזו היא לא סימן לכישלון. היא סימן לכך שאנחנו בתוך מלחמה אמיתית.
כי מי שמחפש בהירות מוחלטת, תוכנית יציאה מסודרת ולוח זמנים מדויק מחפש ניהול משבר ולא ניהול מלחמה. העובדות מדברות בעד עצמן. המשטר האיראני לא קרס. הוא מסתגל. הוא מתארגן מחדש. הוא מדכא התנגדות מבית וממשיך לפעול.
במקביל הוא סופג פגיעות קשות בצמרת ונדרש להתמודד עם מתחים פנימיים ושחיקה בשרשרת הפיקוד. זו לא תמונה של הכרעה מהירה. זו תמונה של מאבק עמוק. ולמאבק כזה יש חוק אחד. מי שמתמיד מנצח. השיח באולפנים וברשתות מציג את חוסר הוודאות כבעיה. אבל זו טעות יסודית. חוסר הוודאות הוא חלק מהאסטרטגיה.
הוא קיים גם אצלנו אבל לא פחות מכך גם אצל האיראנים. וגם הם לא רואים את דרך היציאה. זה ההבדל בין עוד סבב לבין מערכה היסטורית. במערכה כזו לא מודיעים מראש מה השלב הבא. לא מנהלים אותה דרך כותרות. ולא מסיימים אותה לפי לוח שידורים.
צה"ל והדרג המדיני פועלים כאן בתיאום עמוק. גם השותפות האמריקאית משתלבת במהלך רחב יותר. זה לא מהלך טקטי נקודתי אלא בנייה מחדש של מציאות אזורית. ולכן זה ייקח זמן. מי שמצפה לניצחון מהיר מבקש למעשה להישאר באותה תפיסה שהביאה אותנו שוב ושוב לסבבים.
מי שמוכן לתת זמן מבין שמדובר במהלך אחר לגמרי. עם ישראל ידע תמיד להתאחד סביב רגעים כאלה. לא לפי מחנות ולא לפי דעות אלא סביב מטרה משותפת. הקריאה תנו לצה"ל לנצח נשמעה כאן שנים. עכשיו הגיע הרגע שבו צריך להתכוון אליה באמת. לא רק במילים אלא בהתנהלות.
זה אומר לא לדרוש תשובות מיידיות. זה אומר להבין שלא כל מידע צריך להיות פומבי. זה אומר לגלות סבלנות גם כשהתמונה לא ברורה. ובעיקר זה אומר אמון. אמון בצה"ל.
אמון בדרג המדיני. ואמון בכך שאנחנו בעיצומו של מהלך גדול יותר מכל מה שהכרנו. אנחנו לא בעוד סבב. אנחנו בעימות שישנה את המזרח התיכון. דברים כאלה לא קורים מהר. הם קורים נכון. וגם עכשיו יותר מתמיד צריך לומר את זה ברור. תנו לצה"ל לנצח.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים