ימים אחדים לקראת חג החירות, ימים בהם מדינת ישראל נאבקת לא רק על חרותה שלה אלא גם על חירותו של עם אחר, האיראני, משליטיו העריצים, שוחחנו על משמעותה של החירות עם נתן שרנסקי, שר וראש הסוכנות בעבר, ובעיקר מי שמהווה סמל למאבק אישי ולאומי לחירות, וכיום עומד בראש בית הספר לשליחות של הסוכנות ובראש שני ארגוני מאבק באנטישמיות.
בפתח הדברים מנסח שרנסקי בתמצית את מהותה של החירות בעיניו: "חירות זה כאשר אתה יכול לחיות לפי העקרונות שלך, ובעיקר לפי הזהות שלך. שאף אחד לא יגיד לך מה הזהות שלך ולא יפריע לך להנות מהחיים לפי הזהות שלך, והחופש".
ולעיתים נוצר פער בין החירות שנשללת, כמו באותן שנים בהן הוחזק שרנסקי בצינוק של הק.ג.ב., לבין היכולת לחיות לפי הזהות, ועל הגישור בין שני אלה הוא מרחיב: "הרבה שנים הייתי עבד של ברית המועצות הסובייטית כי כל הזמן צריך לחשוב מה מותר לך להגיד, מה מותר לך לכתוב והדבר היהודי היחיד שיש בחייך זו האנטישמיות והאפשרות היחידה להתמודד עם אנטישמיות היא להצליח בקריירה, כך שהערך היחיד בחיים הוא לעשות קריירה, והתחושה היא שאין לך היסטוריה, אין לך עם או מדינה שאתה יכול לסמוך עליהם ולהרגיש שהם העולם שלך. אלו חיי עבד שלאט לא יכול לדבר חופשי וגם לא לחשוב חופשי".
אלא שאז הגיע השינוי בחייו של שרנסקי. היה זה במלחמת ששת הימים שלאחריה העולם כולו התייחס אחרת לעם היהודי ולמדינת ישראל. "שאלו איך עשינו את זה, ואנחנו הבנו שאם נרצה או לא נרצה אנחנו קשורים לישראל, ובמחתרת התחלנו לקרוא על ישראל והציונות ופתאום התברר שיש לנו היסטוריה שאנחנו רוצים להיות חלק ממנה, שיש עם שאומר שאנחנו משפחה ורוצה לעזור ויש לנו מדינת ישראל ששולחת מטוסים לקצה העולם כדי להציל אותך".
"כשיש לך זהות פתאום יש לך ערכים חשובים יותר מהקריירה שלך ועליהם אתה מוכן להילחם. כך הפכתי לאיש חופשי עוד הרבה לפני שעליתי ארצה. כשאמרתי בפומבי שאני רוצה לעלות לישראל ולחיות שם שברתי את האיסור לומר מה שאני רוצה ולחשוב את הדברים שאני מאמין בהם, ואז אתה משוחרר ומרגיש את עצמך חופשי, ולכן בבית הסוהר לא הייתי מוכן לשום פשרות עם הק.ג.ב. כי פשרה זה אומר לעשות צעד חזרה אל העבדות שלי. אני עושה רק דברים שאני מאמין בהם", אומר שרנסקי ובכך מסביר כיצד קורה שבתוך הצינוק, כאשר הוא לבדו, יכול היה לחוש אדם חופשי.
מוסיף שרנסקי ומזכיר את ראשית סיפורו האישי: "היתי פעיל עליה עם הרבה חשיפה. הייתי איש קשר בין קהילות יהודיות ועיתונאים מהעולם לקהילה היהודית במוסקבה. נפגשתי עם הרבה יהודים שהיו נציגים של ארגונים יהודים והגיעו כתיירים, כך שהכרתי את הכוח והעוצמה של המאבק של יהודי העולם, וכאן בבית הסוהר ניסו לשכנע אותי שכולם בבית הסוהר, שזה סוף הציונות, שמאמינים שאני מרגל ולכן אף אחד לא יזכור אותי. אני דמיינתי מה באמת אשתי עושה, מה עושה מדינת ישראל ומה עושים כל אותם אנשים ששיתפו איתי פעולה מאמריקה אוסטרליה וישראל, וכך בראש שלך אתה מייצר עולם של מאבק שהוא דמיוני אבל מתאר את המלחמה של העם היהודי. כך אתה מרגיש שאתה במרכז מאבק עולמי של היהודים. אמנם לקחו אותך לבית הסוהר של הק.ג.ב. אבל מבחינת המאבק שום דבר לא השתנה ואולי עכשיו התפקיד שלך יותר חשוב".
במציאות הזו, מספר שרנסקי, הוא יושב בכלא ובצינוק ונותר דבק בעולמו הדמיוני העוסק במאבק שמן הסתם נאבקים למענו בחוץ, "וכששחררו אותי התברר שכל מה שאמרו לי הוא השקר, ודווקא העולם שאני הייתי חי בו הוא האמיתי".
ומכאן לחג החירות, חג הפסח. אנחנו שואלים את שרנסקי האם חג הפסח בביתו שלו שונה מזה של הישראלי הממוצע, על רקע עברו האישי. "יש לי כיפה שחבר שלי עשה בבית הסוהר מסמרטוט שמכניסים לנעליים, כמו גרביים. את הכיפה הזו אני שם פעמיים בשנה על הראש, בסדר פסח ובסדר המיוחד שאנחנו מקיימים ביום השחרור שלי. אנחנו יושבים עם המשפחה והנכדים שואלים שאלות ואביטל ואני עונים תשובות. מעבר לזה אנחנו מדברים על הקשר בין יציאת מצרים ההיסטורית ליציאת המצרים של דורנו, כשיותר ממיליון יהודים יצאו מברית המועצות אחרי שבירת מסך הברזל של האימפריה החזקה בעולם. זה מזכיר לנו את הכוח האמיתי של העם היהודי".
עוד שאלנו את שרנסקי אודות יחסם של הישראלים שגדלו לתוך מציאות של חירות ומקבלים אותה כמובנת מאליה, האם היא זו שגורמת לישראלי להתלונן רבות כל כך? "מי שלא מתלונן הוא כנראה לא יהודי", אומר שרנסקי ומסביר: "כל החיים ההיסטוריים של היהודי זה לקבל עול מצוות ואחר כך להתווכח עם הקב"ה... ואם מתווכחים עם הקב"ה אז בוודאי שמתווכחים גם עם יהודים אחרים שחושבים אחרת ממך".
עם זאת ממקד שרנסקי את לקחי שנות המאבק ההוא לימינו בערך האחדות הפנימית בעם: "אחדות העם היא דבר קדוש. אם בבית הסוהר היו שואלים אותי למי אתה יותר קרוב, לגוש אמונים או למרצ, לחרדים או לרפורמים, הייתי מאוד כועס. תחושת הביטחון נובעת מהקשר לכל העם היהודי והיה לי לזה בית ספר טוב עוד קודם לכן כאשר נפגשתי כאיש קשר עם כל מיני יהודים, ובניגוד להרבה יהודים ידעתי שיש אורתודוקסים ורפורמים וקבוצות נוספות רבות ושמה שמאחד אותם הוא הרצון לנצח במאבק נגד ברית המועצות".
שרנסקי מזכיר את הרבי מלובביץ' ש"עשה נפלאות ודאג להעביר ספרים ולשמור קשרים דרך קבוצות של חב"ד בימים הכי קשים, הוא היה גיבור גדול, אבל מצד שני הוא היה נגד כל ההפגנות הפומביות ורצה מדיניות של שקט מול ברית המועצות. היו יהודים אחרים שהיו בעד הפגנות. אז מה, נבחר בין אלה לאלה? ניסינו לאחד את המאמצים של כל אחד. היו מי שעסקו רק בעליה, היו שהתרכזו רק בחינוך, או רק במאבק לחופש או רק במאבק הפוליטי, אבל לכולם היה ברור שזה מאבק אחד ושאנחנו עם אחד".
"כאן לפעמים קשה לזהות שאתה קשור לכל חלקי העם. במציאות של קוטביות אפשר לשמוע משפט כמו 'אלה לא האחים שלי' וזה מאוד קשה לי לשמוע את זה. רק בגלל שבבחירות מצביעים אחרת הם כבר לא האחים שלי למרות 3000 שנות היסטוריה ביחד? קשה לי לשמוע את זה".
האם ניתן להעביר מסר בסיסי שכזה גם לדור הצעיר? שרנסקי משוכנע שכן ותולה את הדברים בחינוך הן במשפחה והן במסגרות הלימודיות. "אפשר, אם נדאג שילמדו היסטוריה. במשפחה שלנו השקענו המון כדי שהילדים שלנו יהיו חלק מאותה היסטוריה, ועכשיו הם משקיעים בנכדים. לצערי רוב מכריע של אלה שלחמו ציינו עשרים שנה למלחמה ושכחו לספר את זה לילדים שלהם, הם לא סיפרו על המאבק שלהם עצמם. זה עצוב, כי עכשיו, כשצריך לחזק בהם את ההרגשה שאנחנו עם חזק וההיסטוריה בצד שלנו, קשה להסביר את זה אם הם קשורים רק לסיפור יציאת מצרים והמלך דוד. הם לא מרגישים שהסיפור נוגע להם. כשהם מבינים שזה גם מאבק של הסבים שלהם וההורים שלהם ושזה מאבק תמידי של עם ישראל היחס יהיה אחר. הכול מתחיל מהמשפחה ואחר כך בית הספר. חשוב שמאבקים פוליטיים יגיעו אחרי שכבר עברת את החינוך הזה".