עורף. החלק הזה בגוף שתמיד מופנה אחורה. שלא רואה מה קורה קדימה, רק הולך אחרי הראש. ולפעמים… ככה בדיוק זה מרגיש, כאילו ההיסטוריה האמיתית קורית שם, בחזית. בקו הראשון.
ואנחנו פה. בסלון. מול המסכים. מתפללים, מקווים לימים יותר טובים.
אבל כשאני יוצא החוצה, לרחוב, לשכונה. בין אזעקה להתרעה. אני מבין שזה לא בדיוק מה שנראה. כי עורף הוא לא רק מקום - הוא גם קריאה.
אולי את הקצב הוא לא מכתיב, אבל על הראש והמבט שלנו - הוא זה ששומר למעלה ויציב. הוא מנוע, רוח במפרשים, אחד כזה שבלעדיו לא מתקדמים.
והמנוע הזה לא עובד על דלק. הוא עובד על אמונה, על אנשים, שכל בוקר קמים ויודעים שיש פה מסובב. צדקת הדרך היא עמוק אצלם בלב.
הוא עובד על מתנדבים שמנקים מקלטים. על נוער שלוקח אחריות, כשכל החבר'ה הבוגרים יותר, על מדים. על אלה שדופקים בדלת עם סיר חם או עוגה, ולא כי מישהו נתן להם פקודה.
והנצחון? לא נקבע רק בשדה הקרב, אלא גם בחוסן ובאמונה, באמהות שמחזיקות בית, כשהבעל רוב הזמן בצבא.
בידיעה שיכול נוכל ועוד נקום, שומר ישראל הוא לא ינום ובינתיים - רק נחזיק חזק בין זום לבום.
באנשים, כמוך וכמוך, שבוחרים שוב ושוב, איך הסיפור שלנו יהיה כתוב.
דור יקום וחי - מחוזקים באמונה - עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה.
זה התפקיד שלנו פה, לשמור על הבית הזה חי. פועם. לא לוותר. בוחרים לצעוד ביחד, בוחרים להאמין, נאמנים לקריאה העתיקה שמלווה עם שלם כבר שנים - הננו, אנחנו כאן.
ובעצם קורה פה משהו מופלא, כי בעורף הזה יש חזית שלמה. יד אחים אליכם שלוחה, עם הנצח, עם שמלא באמונה, עם שבונה את ההיסטוריה והתקומה. עם ששואג בעוז - קדימה.