אלעד עמדי הוא קול שמוכר לרבים. במשך שנים שמענו אותו ברדיו ירושלים ובשנים האחרונות בגלי ישראל עם שילוב של מוזיקה מקפיצה, דעות ימניות נחרצות ואנרגיה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אבל מאחורי החיוך והאנרגיות, מסתתר אדם שמרגיש שהממסד התקשורתי, משני צדי המתרס, לא תמיד ידע איך לאכול אותו. "ירושלים היא העיר הכי משפיעה בעולם. זה הטבור, מרכז העולם והבית של אלוקים", הוא פותח את השיחה באולפן ערוץ 7 במונולוג נלהב על עיר הולדתו, אך מיד עובר לתקוף את מצבה הנוכחי: "חילונים לא מקבלים כבוד בכלל פה. אני יהודי-חילוני, מסורתי מבית, ואנשים כמוני לא מוצאים את עצמם בעיר ובורחים. אני מסוג האנשים שנשארים כאן, ננעצים ולא מוותרים, כי אני יודע שאני נלחם פה בשביל אלוקים".
עמדי החל את דרכו ב-1995, עם פתיחת תחנות הרדיו האזוריות. הוא צמח מלמטה, ללא קשרים, והפך לאחד השדרנים המואזנים בישראל. אלא שלדבריו, ההצלחה הזו הגיעה עם מחיר. "הגעתי לסיטואציה שאני הופך להיות מאוד מואזן, מאוד אהוב ומאוד משפיע. ועכשיו מגיע השלב של 'השתו לי ואכלו לי', כי אני בכל זאת ימני, מזרחי, ירושלמי ואוהד בית"ר. יש תקרת זכוכית לאנשים כמונו. ברגע שאתה מצליח, יש כוחות לא נעימים שבאים מולך רק בגלל שאתה טוב - ולא נוגע בצד שלהם".
אחד הרגעים המכוננים והכואבים בקריירה שלו היה כשהתבקש לוותר על זהותו. "הגעתי לשלב מסוים שאני באמת חזק מאוד במה שאני עושה, ואז ביקשו ממני להחליף את השם משפחה, כי עמדי זה לא מתאים. אמרו לי 'תחליף לעמי, שיהיה יותר עממי'. זו הייתה הפעם האחרונה שדיברתי עם אותו בן אדם. אני נצר למשפחה רצינית, סבא שלי היה מהמסתערבים הראשונים שעלו מכורדיסטן. אני אבטל את המורשת שלו בשביל שמישהו ירגיש יותר נחמד שהשם שלי משוכנז? לא בבית ספרי. אני גאה להיות עמדי עד יום מותי".
המעברים התכופים בקריירה שלו בשנים האחרונות - מרדיו ירושלים לגלי צה"ל, משם לגלי ישראל ולמסך של ערוץ 14 - מציירים תמונה של איש תקשורת שסירב להתיישר עם הקו הממלכתי-שמאלני, אך מצא את עצמו מאוכזב גם מהניהול בימין. על תקופתו בגלי צה"ל תחת פיקודו של שמעון אלקבץ, הוא אומר: "הייתי ארבע שנים בגלי צה"ל, וכמו שאת מכירה את הנוהל עם ברדוגו - ברגע שהוא סחף מאות אלפים, שר הביטחון דאז בני גנץ כעס, וכל מי שהיה שונה מהנוף הוחלף".
משם המשיך לרדיו גלי ישראל, מקום אליו הגיע בתקופת שפל אישית. "הייתי בשלב הכי קשה בחיים מבחינת קריירה. צביקה שלום, הבעלים, היה שם בשבילי כמו מלאך בקצה המנהרה. הדבר הכי טוב שקרה לי בקריירה זה להגיע לגלי ישראל".
אבל הכאב הגדול ביותר של עמדי כרגע מופנה למסך הקטן. אחרי שתי עונות של תוכנית בידור בערוץ 14, התוכנית הופסקה, ועמדי לא חוסך בביקורת על חוסר ההבנה של המחנה הימני בתחום הבידור. "הימין לא יודע להתנהל מבחינה בידורית. הוא לא יודע. אנחנו נמצאים בגטאות של אנשי ימין, אבל אנחנו צריכים להבין שהקהל צמא לאסקפיזם. רוב האנשים שצופים בערוץ 14 רוצים קצת מוזיקה, פרסים, להוכיח שגם ימנים יודעים לעשות טלוויזיה טובה. ערוץ 14 החליט אחרי שתי עונות שזה קצת קשוח לו עניין הבידור בתקופות האלו. למה לא לקחת אומנים מכל קצוות הקשת ולתת תוכנית מוזיקה כיפית? הימין חושב שאקטואליה זה הכל, אבל בידור זה מה שמחזיר חדווה לאנשים".
עמדי, שמתאר את עצמו כמי שגדל על ברכי ענקי רדיו כמו דידי הררי ושוש עטרי, חולם לשחזר את ימי הזוהר של הטלוויזיה הישראלית, אך עם ערכי המחנה הלאומי. "החלום הגדול שלי הוא להיות הגרסה של דודו טופז - הראשון בבידור בישראל. עזבו דעות פוליטיות, זה החלום: לתת השפעה דרך הטלוויזיה. רדיו הוא מדהים כי אתה מדמיין, אבל טלוויזיה זה כוח אחר. אני רוצה שייתנו את הצ'אנס ותראו מה יקרה".
הוא מסיים בנימה אופטימית אך לוחמנית על עתיד התקשורת בימין. "ברגע שהמלחמה הזאת תיגמר ולא יהיו אויבים לעם ישראל, אנחנו נהיה מאוחדים. וצריך פה עוד ערוצי תקשורת ימנים, גם ברדיו וגם בטלוויזיה. אנחנו אנשי ימין, והרוב הם כמוני - אוהבים את כולם ורוצים לשמוח".