בשנה וחצי האחרונות התרגלנו קצת יותר מדי לקשרים מרחוק. אבא במילואים, אמא בבית, או להפך. שיחת וידאו קצרה, תמונה בוואטסאפ, הודעה קולית שמחזקת את הלב. זה עוזר, זה מרגש, לפעמים זה אפילו נותן את הכוח להמשיך. אבל אף אחד לא מתבלבל: קשר מרחוק הוא לא נוכחות. ילד לא רוצה רק לקבל אות חיים מאבא שלו, הוא רוצה שאבא יהיה בבית. זה בדיוק מה שמבטיח הנביא יואל.
ספר יואל פונה לעם מיואש שלא בטוח שה' עוד נמצא איתו. המטרה של יואל היא לעודד את העם להאמין בקשר עם ה' ולהתפלל, שתפילתם תתקבל ושהישועה תוכיח להם שה' נמצא בקרבם: "וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אָנִי וַאֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְאֵין עוֹד וְלֹא יֵבֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם" (יואל ג', כז). בשלב השני, הנביא מבטיח את אחת ההבטחות המרגשות בתנ"ך: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כׇּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם" (ג', א). נבואה, לכולם. לא סתם נבואה. לא נבואה לבודדים. בלי צורך בנציגים שיביאו בפני העם את דבר ה', אלא קשר ישיר בין כל אדם לא-להיו.
אם חוזרים לתורה, אז בתחילת התורה היה נראה שזה אולי התכנון המקורי. בתחילת הדרך, בתקופת האבות, נבואה לא הייתה מנת חלקם של יחידים. האבות כמובן זכו לקשר ישיר עם ה', אבל גם גויים רשעים כמו פרעה או אבימלך. גם אחר כך במתן תורה כל עם ישראל שמעו את ה'. אז מה השתבש? חטא העגל. מיד אחרי חטא העגל ה' מסלק את שכינתו ולא מוכן לחזור. הוא מוכן לקיים את הברית ולתת לעם ישראל את כל הישועות שבעולם, אבל רק על ידי מלאך: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי [...] אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ" (שמות ל"ג, ב-ד). משה לא מוכן לקבל את זה ומתעקש שה' יעלה בקרבם בעצמו: "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה" (שמות ל"ג, טו). שמעתי מד"ר יושי פרג'ון שה' מקבל את דבריו של משה, אבל רק באופן חלקי.
ה' יהיה "בקרב" משה, ומשה יהיה "בקרב" העם. כך הקב"ה יהיה בקרב העם, אבל דרך משה: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל *עַמְּךָ* אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר *אַתָּה בְקִרְבּוֹ* אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי *עֹשֶׂה עִמָּךְ"* (שמות ל"ד, י). בפשטות, זהו גם מודל הנבואה משם ואילך בתנ"ך. לא עוד קשר ישיר עם ה', אלא קשר עקיף: ה' מדבר עם הנביא, והנביא מעביר את המסרים אל העם.
הנבואה של ספר יואל מבטיחה התקדמות משם לשלב הבא, ושהעונש הזה לא ישאר לנצח. ה' ישפוך את רוחו על כל בשר, וכולם יזכו לקשר ישיר עם הקב"ה. לא רק ידעו מה ה' אמר דרך שליחותו של הנביא, אלא יהיו עם הקב"ה בקשר.
קצת עצוב להגיד, אבל המצב שלנו היום גרוע עוד יותר מזה. לא זכינו, ואין לנו נבואה. חשוב להדגיש שאנחנו כן זוכים לראות את יד ה' בעולם. כשפותחים את העיניים אפשר לראות ולהתפעם איך שהוא מושיע אותנו מאויבנו, שולח לנו ברכה ושגשוג ושומר עלינו, אבל ה' לא מתקשר איתנו באופן מילולי. השלב שאנחנו נמצאים בו, הוא כמו המצב אחרי חטא העגל, ולפני התפילה של משה: "וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי" (ל"ג, ב). הדרך של משה רבנו להתקדם מהמצב הזה הלאה הייתה לומר לקב"ה שזה לא מספיק לו.
כמו זוג שרבו. אם הגבר עוזב את הבית ואומר לאישה, אני אמשיך לשלוח לך כסף אבל לא רוצה לחיות איתך יותר, הוא רוצה לדעת: האם האישה תגיד לו 'סבבה', תזרום עם המצב החדש בו היא מקבלת את כל הברכות מרחוק, או תדרוש: אני לא מסתפקת בכל השפע, אני רוצה אותך. האם אנחנו דורשים את ה' עצמו? האם אנחנו מתפללים רק לישועה, או גם לשכינה? להצלחה או גם לחזרת הנבואה והתקשורת הישירה עם ה'? האם אנחנו מכוונים יותר ב"רפאנו", "ותן ברכה", ו"שובר אויבים ומכניע זדים" או גם ב"ותחזינה עיננו בשובך לציון". המסר המרכזי של ספר יואל הוא שדלתו של ה' פתוחה לתפילה, ורק צריך להתפלל. אולי לא רק על ניצחון והצלה, אלא גם על עצם הקשר.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים ביחד את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מהושע פרק ו עד עמוס פרק א.