בחצות הלילה של ה-16 בינואר 1920, ארצות הברית התייבשה. "חוק היובש" נכנס לתוקפו, והמחוקקים חגגו את תחילתו של עידן חדש, מוסרי וטהור יותר, נקי מטיפת אלכוהול.
אבל המציאות, כמו תמיד, סירבה לשתף פעולה עם הפנטזיה. במקום חברה אוטופית, המרתפים התמלאו במסבאות סתר, הרחובות הוצפו באלכוהול פיראטי ורעיל, ואזרחים נורמטיביים הפכו לעבריינים בעל כורחם.
הטרגדיה של שנות העשרים היא לא רק סיפור על וויסקי וגנגסטרים, אלא שיעור חובה: ניסיון לאלץ חברה לאמץ סט ערכים בכוח החקיקה לעולם אינו עובד. הוא דווקא מאיץ תהליכים של פירוק והשחתה ושולח אותנו בדיוק לכיוון ההפוך מזה שאליו כיוונו.
הלקח הזה רלוונטי היום יותר מתמיד, במיוחד כאן בישראל, רק שבדרך כלל הוא מופנה לכיוון אחד. לא מעט זעקות נשמעות במחוזותינו נגד מה שמכונה "כפייה דתית": "למה אין תחבורה ציבורית בשבת? למה מציבים דוכני תפילין ברחובות? למה מכניסים תכנים דתיים לבתי הספר הכלליים?" למען הסר ספק, על אף היותי אדם דתי אני מסכים עם עיקר הטענה. אני מתנגד לכפייה דתית, סבור שלרוב היא אינה מועילה, מעוררת אנטגוניזם ואין בה תוחלת ממשית.
אך הטור הזה לא נכתב כדי להצטרף למקהלה המוכרת. הוא נכתב כי בעוד שזעקות הכפייה הדתית מרעידות את השמיים, משום מה שוררת דממה מוחלטת בכל הנוגע לכפייה החילונית. ואת השתיקה הזו באתי להפר.
אפשר לראות את זה בצורה הטובה ביותר דרך הפולמוס על תחבורה ציבורית בשבת. אני לא מעוניין לכפות את אורח חיי על איש. אם חברה פרטית תרצה להפעיל קווים בשבת ויהיו מי שלצערי יבחרו להשתמש בהם, זו זכותם המלאה. המדינה לא צריכה להתערב להם בבחירות האישיות.
אבל באותה נשימה, אני דורש שלא יתערבו לי בארנק. חופש הבחירה לא אומר שאני צריך להיות הספונסר, וכל עוד מדובר בשירות ציבורי שמגיע מכספי המיסים של כולנו, אל תדרשו ממני לממן חילול שבת. יש הבדל תהומי בין "אל תפריע לי לנסוע" לבין "תשלם על הנסיעה שלי". לשמחתי כרגע ידינו על העליונה בנושא הזה, אבל המנגנון הזה, של דרישה ציבורית שדורסת את הערכים שלי, חי ובועט במקומות אחרים לגמרי.
אז מה זו בעצם כפייה חילונית, אתם שואלים? התשובה נמצאת ברשומות התקציב של המדינה. כפייה חילונית היא המציאות שבה אנחנו, האזרחים הדתיים, נאלצים לממן מכיסנו את תיאטרון "הבימה", שמעלה לא פעם תכנים שרחוקים שנות אור מעולם הערכים שלנו. כפייה חילונית היא העובדה שהכסף שלנו מתקצב את "תאגיד השידור הציבורי" ואת גלי צה"ל - גופים שפועלים ומשדרים בעיצומה של השבת. אנחנו מוצאים את עצמנו מממנים בניית אצטדיונים וקבוצות כדורגל שמחללים שבת בפרהסיה, משלמים על הפעלת נתב"ג ביום המנוחה, ומסבסדים מצעדי גאווה. ואם כל זה לא מספיק, המדינה כופה עלינו דה-פקטו פגיעה בזהות היהודית דרך שימור "סעיף הנכד" והכרה רשמית בגיורים שאינם אורתודוקסיים. וזו כמובן, רק רשימה קצרה וחלקית.
בסופו של יום, צריך להסתכל למציאות בעיניים: כל חוק בספר החוקים הוא, בבסיסו, מנגנון של כפייה. המדינה לוקחת לעצמה את הכוח להגיד לנו מה לעשות ועל מה לשלם. בדיוק בגלל זה, אני מתנגד לכפייה באופן גורף, בין אם היא עוטה אצטלה דתית ובין אם היא מסתתרת תחת נאורות חילונית. לראות אדם בוחר לנסוע בתחבורה ציבורית בשבת יעציב אותי עמוקות ויכאב לי כאדם מאמין, אבל אני מכיר בכך שזו זכותו המלאה ואינני רוצה לשלוח אליו שוטרים.
אך ההסכם הזה לא יכול להיות חד-כיווני. מנגד, עומדת הזכות הטבעית שלי ושל ציבור ענק שלא להפוך לשותפים בעל כורחנו. אדם שלא מעוניין שכספי המיסים שלו יממנו תוכנית טלוויזיה שמשודרת בעיצומה של השבת, או מוסדות שרומסים את קודשי ישראל, דורש בדיוק את אותו חופש. הזכות לא לממן את מה שנוגד את מצפונך, היא זכות בסיסית לא פחות מהזכות לחיות על פיו.
לא מספיק מדברים כאן על כפייה חילונית, והגיע הזמן לומר את הדברים כהווייתם. התרופה לכפייה דתית והתרופה לכפייה חילונית היא אותה תרופה בדיוק: הפרטה. ככל שנצמצם את השליטה של המדינה בחיינו, (כן, גם במסדות הדת והתרבות) כך היא תאבד את היכולת לכפות עלינו ערכים - לא לכאן ולא לכאן.
"חוק היובש" לימד אותנו על הסכנה בשיכרון, שיכרון הכוח של המדינה. אם נשכיל לשחרר את האחיזה, להפסיק לממן ולכפות את מה שאינו הכרחי לקיומנו המשותף, נגלה שאלכוהול הוא דווקא זה שיחטא את פצעי הכפייה.