במלאת 57 שנים לפטירתו של הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין, גאון הנתינה שזכה לכינוי 'אבי האסירים'; הדמות המיתולוגית שהפכה לאגדת מופת עוד בחייה; אהבת ישראל כרוכה בקירוב לבבות.
על לוחמי שיירת הל"ה והגורל הפלאי שערך; נכדו וממשיך דרכו, הגאון הרב אריה לוין רבה של צפון תל אביב (סרן במיל'), מעניק סקירה היסטורית על קטע מחייו עתירי המעש של סבו הדגול.
הימים, עתירי פחד ודאגה, ניחוח בוהק של מוות מרחף באוויר. מלחמת העצמאות מתנהלת לה בעוז ולוחמי המדינה הצעירה שזה עתה הוכרזה; עומדים בגבורה ובאומץ לב בלתי-רגיל. נחושים הם בדעתם ונושכים שפתיים מול המאמץ הסיזיפי. אזורים בנשק דל ומיושן, אך ברוח של לוחמי התנ"ך; מקיזים הם את דמם למען המולדת הדוויה. השלטון המנדטורי מסתלק לו לאיטו; כתנין ענק המלטף את זנבו, עוסק הוא במסירת מעוזיו ובאריזת מטלטליו. הארץ כולה, שוקקת דם ושכול; גבורה והקרבה, שזורים להם אלו באלו, בסימביוזה מחרידה של כאב ותהילה.
הרב אריה לוין זצ"ל מעודד ומחזק את פצועי מלחמת ששת הימים. צילום: בית החולים שערי צדק
מלחמה זו, בה עמד העם היהודי, חבוט ומשווע לעזרה, מתגונן מפני הבאים עליו לכלותו; היוותה כעין מתאבן 'אמפנדה' (Empanada). כיסון אפוי ושומני, הכולל בתוכו את הבשורה העתידה לבוא, במלוא הדרה; יעמוד לו העם במערכה ארוכה ומתמשכת. מערכת נצח חסרת מנוח ותפוגה, על גורל ארצו ושלום יקיריו. שופעת גיבורים ועטורה קורבנות למכביר, סכסוך אלים ומתמשך שנדמה אז; כך כיום, כי לא יחדל עוד, לעולם.
מיד לאחר הכרזת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, על כינונה של 'מדינת היהודים היא מדינת ישראל'; פרצו קרבות דמים בכל אתר ואתר. תחילה, אחזו בנשק; תושבים פלסטינים מקומיים, בחשש גלוי לגורל משפחותיהם ובתיהם, אך עד מהרה; הצטרפו אליהם לוחמים ונושאי נשק, מכל מדינות ערב. אלו, חרטו על דגלם דווקא את הפן הלאומני, כאשר מטרתם אחידה ומוצהרת; להשליך לים את האויב הציוני המנסה לקומם את עמו במולדתו, גווילים עשנים; הנושאים עימם הררי אפר וחורבן.
העם הדווה, בקיא היטב בתחושת הנרדפות. אמנם לא קל לאומה שלימה לגלם את תפקידו של 'היהודי זיס'; פרט אחד במחזה אקטואלי, אך אחר מאות שנים של סבל מתמשך בתוככי גיא ההריגה. גיא שנפרש על יבשת אירופה כולה; בדגש על אקורד הסיום, בתוככי כבשניו של אדולף היטלר; לא ראה הוא דרך הימלטות נוספת מלבד לאחוז את קת הרובה בידו האחת וסכין משוננת באחרת. תוך ידיעה מוחלטת כי באם ייכשל, יבוא הכורת על השרידים האחרונים של אומה מפוארת וענפה בת אלפי שנים. כך, באין יכולת צבאית ראויה, אך בגיבוי מוחלט ואהדה חוצת מגזרים של כלל בני היישוב; עמד צה"ל הצעיר והשיב מכה אחת אפיים, אל מול כוחות עדיפים וחמושים ממנו; עשרת מונים.
הלווית הל"ה ד' בשבט התש"ח 1948. צילום: ארכיון תולדות גוש עציון
במהלך הקרבות, עלה בידי המיליציות הפלסטיניות; להטיל מצור כולל על ישובי גוש-עציון ולנתקם מאספקה רציפה של מזון ותחמושת. כך הלך הכתר והתעבה, בעוד המיליציות מתגבשות באופן מאורגן בכדי לכבוש את הגוש ולכלות את יושביו. כאשר עלה חשש ממשי לגורל הגוש. נפילה, שהייתה מהווה אסון מוראלי עבור הלוחמים בשאר הגזרות; נשלחה מירושלים שיירת לוחמים, לתמוך במגיני הגוש. שיירה זו, שיצאה רגלית לעבר הגוש הנצור, נשאה עימה נשק ותחמושת רבה; כ-4 מקלעים, 16 רובים ו-20 תתי-מקלעים, 2 אקדחים ו-70 רימוני יד, יחד עם כ-800 קליעים. הרכב המחלקה; לא היה הומוגני וכלל לוחמים משורות הפלמ"ח לצד אנשי חטיבת עציוני.
בתחילה, נמנו בו כארבעים לוחמים, אולם לבסוף יצאו לדרך, רק שלושים ושמונה מהם. הכוח, שהיה בפיקודו של דני מס, סמג"ד בפלמ"ח, סייר ותיק ואיש שטח למופת שפיקד בעבר אף על הגוש; כלל פסיפס רבגוני מהאליטה האינלקטואלית בישוב, כמחצית ממנו, היו סטודנטים שהניחו את לימודיהם בקרן זווית ויצאו למען עמם.
המחלקה התארגנה בחצר בית הספר במושבה הר-טוב, משם בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר. הם צעדו במסלול מאתגר שאורכו המשוער היה כ-26 קילומטר. החלו לנוע מערבה, איגפו את בניין המשטרה הבריטית והמשיכו לכיוון תל בית שמש. במהלך הדרך, נקע אחד הלוחמים את רגלו והמפקד הורה לו לסוב על עקבותיו יחד עם שני לוחמים נוספים. כך נותר הרכב השיירה כפי שנצרב בתודעה הלאומית; שלושים וחמישה לוחמים. הקרב האמיץ אותו ניהלו יחד עם הנכונות הרבה ורוח ההקרבה שגילו; הפך אותם לשם דבר באתוס הצבאי, לדורות.
ספר התנ"ך שנדפס באמסטרדם תס"א ששימש את הרב אריה לוין לטקס גורל הגר"א. צילום: ספר "איש צדיק היה
במהלך הדרך, נתקל הכוח ברועה צאן ערבי. בין הלוחמים, שררו חילוקי דעות מהותיים באשר להתנהגות כלפיו; אך המפקד, סרן מס, הכריע כי עליהם לנהוג עימו בסלחנות. זאת, בהתחשב בגילו המבוגר ובכך שככל הנראה מדובר באדם תמים שאינו נושא נשק. לימים, יש שיראו זאת כסלחנות יתרה שגבתה מחיר כבד, אולם לעולם לא נדע מהם פרטי ההתרחשות והשיח, בין הלוחמים, יען, איש מהם לא שב לביתו. ישנן תאוריות המצביעות על אירועים אחרים, אך די לנו בדברים שכתב ופירסם, יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח בעיתון 'על המשמר', תחת שם העט; י' הנודד. כאמור, רועה זה הלך והזעיק את יושבי הכפרים הסמוכים בכעין 'פזעה' שהייתה נהוגה באותם ימים. כחלק מ'פזעה' זו, התקבצו ובאו לזירה; אלפי כפריים מכל כפרי הסביבה, בהם מאות לוחמים ממליציית 'אל-ג'יהד אל מוקדס', תחת פיקודו של אבראהים אבו-דיה.
משך שעות ארוכות ניטש קרב עקוב מדם בין לוחמי השיירה להמון האדם שהקיף אותם וגדל משעה לשעה. הלוחמים השיבו מלחמה שערה וחלקם אף התפרס ותפס עמדות להגנה היקפית, על הגבעות הסובבות אותם. אך אט אט אזלה התחמושת ונחלש כוח האש שעמד לרשותם. האספסוף הערבי שסבב אותם, נלחם בעקשנות ובאמביציה כפולה; לימים התברר, כי באותו הזמן, היה כעוס ופגוע מהתבוסה המחפירה שנחל באזור זה, רק ימים אחדים קודם לכן, כאשר ניסה ללא הואיל; לכבוש את ישובי הגוש. קרב הרואי, שהגדיר אז, הרמטכ"ל יגאל ידין; 'אחד הניצחונות הגדולים שהיו לנו'.
הקרב נמשך שעות רבות וכלל מתאר רחב של תבניות לחימה. עם ערב, החלו החלו הפורעים להעלות באש את רכבי-המגן. שלדי משוריינים אלו, הפזורים עד היום בדרך העולה לירושלים; לא היו מצוידים כנגד אקט אלים זה. כך, באכזריות ערלות-לב הביאו בזדון, למותם של הלוחמים הפצועים ששכבו תשושים וחסרי-אונים בתוכם.
רכבים אלו, הפכו עבורם עד מהרה, למלכודת מוות. הלוחמים שהתכנסו בהם, נותרו אפוא, בלא סיכוי לשרוד. אמנם לא בקלות נפלו לוחמי המחלקה; עוד קודם לכן, בגבורה ובתושיה יוצאת מגדר הרגיל, על אף הנחיתות הטופוגרפית והמספרית; עלה בידם להשיב מלחמה רבתי ולהטיל שמות בקרב אויביהם, כ-17 מתוקפיהם, שילמו בחייהם על ההתפרעות, יחד עם כ-40 נוספים, שנפצעו. אולם ניסיונות הנפל; להפוך את מאזן הכוחות, עלו בתוהו. האויב, שמספר לוחמיו עמד כבר על אלפים רבים, הכריעם. הם לחמו בגבורה, כאריות של ממש, עד הקליע האחרון, פשוטו כמשמעו; אולם כבר נגזרה הגזירה ולקראת ערב, בואכה השעה 17:00 הוכרע האחרון שבהם, אל מותו.
בשלבים מסוימים של הקרב הממושך; היה עוד בידם לסגת לאחור ולסוב על עקבותיהם, אך הם לא ויתרו על ביצוע המשימה, חשים כי בנסיגתם, בוגדים הם בחבריהם המתבצרים בגוש הנצור ומייחלים בכל לב, לבואם.
לאחר נפילתם, חיללו הפורעים את הגופות. בתאוות נקם ובלאומנות מתפרצת; ביתרו הם את האיברים. כך באכזריות אתנית; שכנו להם על פני השדה, חלקי גוף ואיברים תלושים; כדומן על פני האדמה. בהינף גרזן; הפכו הגיבורים לגוויות הנתונות למשיסה ביד טורפים למיניהם, מהלכים על שתיים ועופות דורסים. רק כעבור יומיים מאז כלות קרב הגבורה; הובאו הגופות לקבורה בידי השוטרים הבריטים, בבית העלמין של כפר עציון. שם, נחפרו הקברים, באופן חפוז ועראי, בהם הונחו, שיירי גופות הלוחמים.
מיד לאחר נפילתם, הפכו הלוחמים לסמל של גבורה הרואית. אך רק כשנה לאחר מכן; במבצע מורכב שהוציא לפועל הרב הצבאי הראשי, מרן הרב שלמה גורן, הועלו ארונותיהם לירושלים. קודם הקבורה; נעשו ניסיונות אינטנסיבים לזהות את גופות החללים. צוותי קבורה ורופאים; סקרו את תרשימי הקרב ואת התצלומים השונים; בניסיון נואש לזהות ולהתאים, את זהות הנופלים לגופות המונחות בפניהם. צילומי השיניים, חשפו טפח אך לא הואילו לפתור את מכלול התעלומה. בסיכומו של ההליך; זוהו באופן ודאי, עשרים ושלוש גופות נופלים. שתים עשרה נוספות, נותרו בספק קשה ועלום. לא הייתה כל דרך מעשית, לקבוע מי היא גופת פלוני ומי היא גופת אלמוני. אמנם, בעת קבורתם הזמנית, צויינו רוב הפרטים, אך עם נפילת הגוש; אבדו המסמכים.
בשל חוסר הידיעה; נקברו כל שנים עשר הנופלים; בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, בסדר בו נטמנו אף בקבורה העראית, בגוש עציון. ללא ציון שמותיהם על המצבות, אלא בתבנית קבר אחים, כאשר שילוט שהוצב בסמוך; הצביע על כך שבגוש המצבות הלז, קבורות גופותיהם של י"ב חללי השיירה.
יגון הורים שכולים, מה ידמה לו ומה ישווה לו. אנקת אם הניצבת שחוחת גו בפני קבר בנה, נושאת זכרונות יגון, עד יומה האחרון. עלמת חן, הנושאת מבט בקבר אהובה צעיר הימים שלא ישוב להיראות עוד. דומה, כי שערי שמיים ייפתחו עד תומם, אך שערי דמעותיהן; לא יינעלו לעולם. אולם צער כפול ומכופל, נופל בחלקם של אלו שאינם יודעים אפילו היכן מקום קבורת יקירם. אין להן ולו מצבה דלת גוונים, עליה יוכלו להשתופף ולדמוע; להתרפק בערגה עם זיכרון נמוג של בנם, לאחר ששילמו את המחיר היקר ביותר עלי אדמות.
עם מצב מורכב ואפל זה; התמודדו להן שתיים עשרה המשפחות, ביגון קודר ובצער עמוק, ניסו הם ללא הואיל, למצוא דרך לאתר את גופת בנם. תאוות היו בכל מאודם לקבל קצהו של חוט ולזכות בכך ולו למעט נחמה מיוחלת. המשפחות, אפופות הכאב, פנו אל רבה של ירושלים הרב צבי פסח פרנק, בבקשה: 'אנא, אפשר לנו לפקוד את אתר מנוחתו האחרון, של בן משפחתנו'. אולם על אף תחינתם הנואשת; לקבל נתון אלמנטרי שכזה, לא היה לאל ידו להושיע. הגיא האפל בו היו נתונות, נראה כבולען אימתני, חסר כל מוצא.
שקל הרב פרנק את העניין מכל צדדיו, אל תקל בעיניכם; הלוא הרופאים והפתולוגים כולם, כבר הרימו ידיים ומה יעשה הוא. אולם לאחר מכן נזכר כי ישנו הליך מיסטי-סגולי, הנערך לפי סודות הקבלה. כעין גורל בו ניתן מענה שמיימי ישיר לשאלות מורכבות והרות גורל. גורל זה, מובא במקורות עוד מימי בית מקדש שני. אך קיימת מסורת המייחסת אותו לגאון מוילנא (1720-1797). אולם המורכבות היא, שגורל זה, המכונה 'גורל הגר"א'; לא יכול להיעשות בידי אדם מן השורה. מלבד סוד עשייתו שהיה שמור וכמוס עם חכמי ירושלים. אם לא יהיה עורכו של הגורל; אדם טהור כפיים אשר תוכו כברו, מושא מעם וגדול בתורה וחסד; לא יינתן המענה הא-לוהי המתבקש ולא יתקבלו התשובות המיוחלות. בנוסף לכך, היה על אותו אדם, על אף גדולתו; להיטהר ולהזדכך באופן ייחודי. בשל דרישות חמורות אלו; לא היה בנמצא, אדם ראוי אשר יהין לקחת על עצמו אחריות גורלית זו.
זימן אליו הרב פרנק את הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין. צדיק ירושלמי שהתפרסם בגודל צדקותו וטיב מעשיו. ביקש הוא ממנו ליטול על עצמו משימה הרת-גורל זו. רבי אריה, שעם גדלותו, נודע אף בענוונותו הרבה; מיאן לקבל את המשימה, באומרו, כי הוא אינו אדם ראוי לעשות גורל חשוב כעין זה. הפציר בו הרב פרנק והדגיש את צער המשפחות והכאב העמוק אותו הן נושאת עימן. 'רבי אריה', הוסיף ואמר, 'אתה הלוא היחיד מכל חכמי ישראל, שיכול לערוך גורל גורלי שכזה, באופן בו יתקבלו התשובות ממרום, יתרה מזאת, אתה גם היחיד שהתוצאות אותן תעלה, יתקבלו על כל משפחות החללים ללא פקפוק'. רבי אריה, שכעת כבר לא יכול היה לסרב; קיבל על עצמו את המשימה בחרדת קודש, הלך וקידש עצמו בסילודין. טבל במקווה והעמיק בסודות הקבלה. כך בדחילו ורחימו, ניגש לעריכת הגורל ולקבלת תשובות ישירות משמים.
וכך מתאר את המעמד הנשגב, העיתונאי יצחק דוישט שהשתתף כצופה במעמד (איש צדיק היה, שמחה רז): "היה זה יום חמישי, שעת ליל. עלינו לישיבה, השוכנת בעליית ביתו הקטן והצנוע של רבי אריה; בשכונת 'משכנות', בירושלים. ההיכל שרוי היה בחשיכה והודלקו בו י"ב נרות אשר ריצדו והאירו את קיר המזרח. ארון הקודש ניצב לידו, דומם. הנוכחים היו: רבי אריה לוין עצמו, חתנו, הרב אהרון יעקובוביץ ובנו הרב רפאל בנימין לוין. מבין ההורים השכולים נמצאו שניים: מר ראובן מס ומר יצחק דב הכהן פרסציץ. הם פתחו יחד, באמירת תהילים. חדר זה כבר ידע בעבר, שעות קשות ומרות, אך דבקותם במזמוריו של דוד מלכנו רק עלתה והתעלתה. אחז בכולם מין רטט כזה; תחושת קודש וציפייה שיעלה בידם לקבוע את האמת, תחושה כזו, אף הם טרם זכרו...
...לשם עריכת גורל זה, משתמשים בתנ"ך שדפיו מחולקים לשני טורים. ספר תנ"ך עתיק אשר נדפס באמסטרדם בשנת תס"א (1701 לערך) ומצוי אצל רבי אריה כירושה מרבותיו. דפיו כבר הצהיבו אך שלמים הם. במקום קרע כלשהו, מודבק נייר דבק שקוף השומר על שלימות צורתו. בכתב יד הפנינים של רבי אריה; רשומות בשוליים הערות מעטות וסימונים אחדים. דממת קודש שררה בהיכל. הנרות הדולקים הוסיפו למעמד נורא ההוד. פתחו הם את התנ"ך מבלי לדעת או לכוון דף ועמוד. לאחר כל פתיחה עלעלו שוב ושוב, דרך עלמא, שבע פעמים, קבעו בתחילה, כי לפי אשר יימצא, ייקבע של מי הוא קבר פלוני לפני שיסמנו בו את המצבה. זה הכלל הנקוט: הפסוק האחרון בעמוד צריך לכלול את שמו, או רמז לשמו של אחד מאלה שמחפשים את זיהויו...
...מה רבה הייתה ההשתוממות והתדהמה, כאשר הפסוק הראשון שעלה בידם היה "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה" (תהילים כד. א), הלוא בתחילת הפסוק - מוזכרים הל"ה, אותם ל"ה חללים קדושים וגיבורים. כך, כל אחד ואחד מהדפים שעלו בגורל, עוסק היה במלחמות גבורה ומצוות כיבוש ארץ ישראל, פסוקים שכה התאימו למעמד מיוחד זה. לפי המקובל, אם אין בפסוק האחרון דבר הרומז לעניין המבוקש, נוטלים את האות האחרונה, ולפיה מחפשים פסוק המתחיל באותה האות, כדי למצוא את התשובה הדרושה - במפורש או במרומז לעניין. כדבר הזה חזרו י"א פעמים, שכן אחר קביעת י"א מהחללים, ממילא נקבע מיהו אותו הי"ב. והנה להשתוממות הכל, כל דף דיבר בפסקנות. בפסוק הראשון שהגיעו אליו היה מפורש שם שזיהה במוצהר את אחד החללים, עניינו של כל פסוק ופסוק היה כה הולם, משקף ומתאים, כאילו תוארו באותם הפסוקים ענינא דיומא. זה לאחר זה, כאשר בכל פעם חוזר הדפדוף של שבע פעמים שבע, כך נקבעה זהותם של החללים...
...הנוכחים סיימו את עריכת הגורל בשעות שלאחר חצות, אך שינה לא אחזתם כל אותו הלילה. הם חשו את ייחודו של המעמד. תחושה עמוקה שאכן הקביעה מדויקת וכי נקבע זיהויו של כל אחד מן הי"ב מתוך ל"ה הגיבורים. כאשר באו למחרת אותו הלילה וסיפרו את הקורות לרבי צבי פסח פרנק, שמעם נרגש ונפעם. פסק הוא פסקו ולפיו יש לראות את הזיהוי כקובע. ואכן כך קיימו וקיבלו לראות את הקברים, על פי המצבה שעליהם"...
הרעש החריג שחולל גורל זה, הפך בלא משים לשיחת היום בכל שדרות הישוב. המופת הגדול היה, למראה צירופם המדויק של הפסוקים לשמות החללים. כך הפסוק הראשון שעלה בידם בגורל, היה "בקרובי אקדש", מקרא שהוא כה מתאים למעמד זה. כך בבואם לדרוש את זהות הקבר (שורה 5 קבר 1) עלה בידם הפסוק "וממטה בנימין בגורל" הלוא הוא קברו של החלל בנימין בוגלבסקי, כך אף בגורל אחריו (לזהות הטמון בשורה 1 קבר 6) עלה בידם הפסוק "הלוא בן ימיני", זהו אפוא קברו של החלל עודד בן ימיני וכך אף בשאר הגורלות, נס ופלא.
הנכד, הרב אריה לוין בהלווית החטוף עידן שתיוי הי"ד. צילום: שמואל גולדין
הנופלים, טובי בניו של היישוב היהודי דאז. כפי שהגדיר זאת דוד בן גוריון; 'אינני יודע אם הייתה בצה"ל או באיזה צבא שהוא בעולם, מחלקה שריכזה בתוכה יותר תפארת אדם וגבורת תום ועושר נפשי, ממחלקה זו'. הובאו סוף כל סוף, למנוחת עולמים.
ר' אריה העלה את התוצאות על הכתב, בפרוטוקול מדויק, עליו חתם יחד עם עורכיו הנוספים בכעין בית דין מצומצם. בסופו, חתם: "רוכב ערבות ירפא שברי לבבות, יקומו ויחיו ישני עפר בשוב ד' את שבות עמו", תפילה המהולה בתקווה אמונית יהודית.
בימים טרופים אלו, בהם השיסוי והפילוג פוגעים בכל חלקי האוכלוסיה; אין מזור ראוי מדרכו הייחודית של רבי אריה לוין; הצדיק האהוב שידע תמיד כיצד לאחד ולחבר בין אנשים בעלי דעות חלוקות. כקצין פעיל במילואים, עומל נכדו, הרב אריה לוין; על יישום הדרך המופלאה ונוחל בה הצלחה רבה. בעוד כחודש ימים, תארכנה בחירות לרבנות העיר תל-אביב ובהם נחשב הנכד כמועמד המוביל והמקובל על כלל המגזרים, כדמות שעשוייה לאחד את תושבי העיר ולהביא עבורם בשורה של אחדות ואהבת ישראל, בדרכו של הסב הדגול.