יהושע וסימה שרמן, הוריו של יהודה שמואל הי"ד, שנרצח בשבת האחרונה בפיגוע דריסה כשהוא בן 18 בלבד, משוחחים עם ערוץ 7 על דמותו הייחודיות, על הכאב והאובדן וגם על הצוואה הבלתי כתובה שהשאיר - הגברת ההתיישבות.

"איך מסכמים אותו בכמה מילים?" תוהה סימה. "יהודה שמואל המתוק. היה בחור עם לב לב ענק. רגיש לסביבה, לחברים וגם עקשן ולוחם". האב, יהושע, מוסיף: "החבר'ה מכירים אותו 'נעול'. כשהוא מחליט משהו, ננעל על מטרה - הוא היה הולך איתה בנחישות עד הסוף".

החיבור של יהודה לאדמת הארץ התחיל כבר מגיל קטן. יהושע נזכר בילד בן ה-11 שהיה צועד בשבתות לגבעות נידחות כדי לחזק אותן. "לא היה שביל, היה גשם, זו היתה מסירות נפש מגיל קטן".

משם, הדרך לחוות ולמרעה הייתה טבעית. יהודה הפך לחלק בלתי נפרד מנוף החוות בבקעה ובשומרון. "הכרתי בזכותו המון חוות שלא ידעתי שקיימות," מספר יהושע. "הוא היה אומר לי בכל פעם: 'אבא, החבר'ה בחווה צריכים לצאת לשבת, אני הולך להחליף אותם'".

עבור סימה, הבחירה של בנה בחיים המאתגרים והמסוכנים בשטח לא תמיד הייתה פשוטה לעיכול, אך היא בחרה באמונה על פני הפחד. "לי כאמא זה היה מורכב. פחד אלוהים, אתה לבד יוצא למרעה בשטח. הייתה פה עבודה עצמית שלי לשחרר ולאפשר לו, כי הבנתי והאמנתי בזה. אמרתי לו להיזהר ולהישמר, אבל האמנו שהדרך היא נכונה. אנחנו גרים פה 25 שנים, עברנו תקופות מורכבות, והבחירה שלי היא אמונה - שהקדוש ברוך הוא מחליט ומה שהוא מחליט זה מדויק".

לחצו כאן כדי לקחת חלק בבניין הארץ לזכרו של יהודה שמואל שרמן הי"ד

התמונה שמצטיירת מסיפורי ההורים היא של נער שחי בעולם של ערכים, רחוק מהחומריות של דור המסכים, אבל יודע גם ליהנות מהחיים. "כשהוא היה מגיע הביתה פעם בחודשיים-שלושה מהחווה, הייתי שואלת 'מה להכין לך? מה לפנק אותך?'. זה לא עניין אותו. הוא חי במקום אחר, השפה הייתה שונה. לא שהוא היה קדוש מעונה, הוא היה שובב, היו לו רכבי שטח והם עבדו עליהם כל היום. אבל הלב היה במקום הנכון".

רגע הפיגוע האכזרי נצרב בלב המשפחה כעדות למסירות נפש ואהבת אחים. יהודה היה בסיור ביטחון רכוב עם אחיו הגדול דניאל וחבר נוסף, כשטנדר ערבי נגח בהם בעוצמה אדירה והעיף את הרכב לתהום. יהושע משחזר את הדיווחים שקיבל: "דניאל מצא את עצמו בערך עשרה מטרים מהרכב. הוא ראה את יהודה במצב קשה, ניסה לקום אליו למרות פציעותיו. כשהגיע אליו, הוא ראה שאין לו הרבה איך לעזור. כשערבים הגיעו והתחילו לזרוק אבנים, דניאל ירד לגונן על יהודה עם הגוף שלו. הוא צעק להם בערבית: 'הוא כבר מת, מה תרוויחו מזה? שחררו אותו'".

דניאל נשאר עם אחיו הגוסס כ-40 דקות תחת מטר אבנים, כשהנשק שלו שבור ולא שמיש, עד להגעת כוחות החילוץ. הוא הותקף על ידי הערבים וסובל עם חוליות שבורות בגבו ובצווארו. "מסע ההתאוששות ייקח כל החיים," אומר יהושע בשקט. "להישאר עם אח שלך 40 דקות בנשימותיו האחרונות זה מספיק כבד".

אחד הדברים המכאיבים ביותר עבור המשפחה היה הניסיון של גורמים מסוימים בתקשורת ובמערכת לעוות את המציאות מיד לאחר הפיגוע. "הסיפור שהוציאו בתקשורת בהתחלה זה שהם גנבו טנדר, ירדו לכפר ועשו תאונה", אומר יהושע בכאב. "מפה אפשר להתחיל לגלגל לאיזה נרטיב אנשים רוצים לקחת את זה, וכל הסיפור על אלימות מתנחלים. אני לא קונה את זה. אלה בני נוער שיש להם דרך".

סימה מוסיפה בלהט "לנוער הזה יש אור ובהירות בדרך. הם מחברים את הקודש לאדמה. הם יושבים ולומדים תורה בחוות, מגיעים לשיעורים אחרי לילה בלי שינה, בכל מזג אוויר. זה דור בוני המקדש, דור הגאולה. אמרתי את זה עוד לפני שהוא נרצח - אלו חבר'ה עם כוחות אחרים שאנחנו צריכים ללמוד מהם".

הצוואה של יהודה שמואל הי"ד כבר מתחילה לקרום עור וגידים. עוד במהלך השבעה, דניאל הפצוע ביקש מאביו לפתוח מפות ולתכנן את נקודות ההתיישבות הבאות. "אנחנו כבר עכשיו מתכננים שלוש נקודות חדשות שייקראו על שמו של יהודה," מבשר יהושע. "הרוח שלו ממשיכה, זה לא נעצר. ארץ ישראל מחכה לנו, בוכה שנגאל אותה. הדמעות שלנו והרוח של יהודה יזרעו עכשיו אלפיים בכל עם ישראל להמשך עשייה".

המשפט שעשוי להפוך לסטיקר ולמוטו של של יהודה הוא: "ארץ ישראל צריכה אותי". "לא הכרנו את הציטוט הזה," מודה יהושע, "החבר'ה אמרו לנו שזו השאלה שהובילה אותו תמיד: 'איפה ארץ ישראל צריכה אותי?'. לא איפה נוח לי, אלא איפה אני דרוש".

בסיום דבריהם, מבקשים ההורים להעביר מסר של נחמה וגבורה לעם ישראל כולו. "ננוחם בבניין הארץ ובירושלים," מסכמת סימה. "יהודה לא עלה לשמיים לנוח. הוא הלך לעבוד קשה מול כיסא הכבוד. הקדוש ברוך הוא היה צריך שם לוחם עז נפש שיעזור לו עם כל הכוחות למעלה. האור שיצא מזה יהיה אור גדול".