הביטוי להיכנס מתחת לאלונקה הפך מזמן למטבע לשון מקובלת, בחברה הישראלית, שמבטא את התגייסות הפרט למען הכלל.
בשבוע שעבר סיפרתי על אימון ההקמה של אוגדה 96 שאליה זכיתי להצטרף לאחרונה כלוחם מן המניין.
בסיומם של שני שבועות האימון האינטנסיביים נערך בסוף השבוע שעבר תרפ"ל (תרגיל פלוגתי) מסכם שהביא את היכולות של הפלוגות לכלל ביטוי מרשים ועוצמתי. ממש תצוגת תכלית.
לסיום, כפי שמקובל בחי"ר, יצאנו למסע לילי רגלי בקצב מהיר אל עבר הבסיס מתוך שטחי האימון. וכמו בכל מסע חי"ר מסורתי - לקראת הקילומטרים האחרונים פותחים אלונקות ומעלים עליהן את אחד הלוחמים, בדרך כלל מאלה ששוקלים יותר מהממוצע...
מסע אלונקות הוא רגע שיא שממצה, כך נדמה לי, הרבה מהחוויה הצבאית. הקילומטרים האחרונים תמיד כוללים כבר את העייפות המצטברת. הרגליים ששוקעות בחול לא תמיד מצליחות לצעוד בקלות. הנשימה שנעשית כבדה יותר. הזיעה שניגרת מהפנים ומכל הגוף הדואב, ועל כל זה - נכנסת ה"עז" שנקראת אלונקה שצריך לשאת עכשיו על הכתף.
אלונקה אי אפשר לשאת לבד. בכל רגע נתון נדרשים ארבעה לוחמים שיישאו אותה על כתפיהם, שניים מכל צד. אבל מצד שני, אף אחד לא חייב לשאת אותה. כל אחד מתנדב לפי יכולתו ולפי הסיבולת שלו. וכשנגמר למישהו הכוח הוא מרים את היד ומבקש החלפה. ואז חבר אחר ייכנס מתחת לאלונקה. גם אם הכתף שלו כבר גמורה, וגם אם הוא סיים לשאת את האלונקה לפני זמן קצר. אף אחד לא חייב אבל כולם רוצים להיכנס מתחת לאלונקה.
ובכל רגע נתון כמעט יש מישהו ששואל אותך אם אתה צריך החלפה. ואף על פי שכל אחד שכבר סחב את האלונקה יכול באופן עקרוני להגיד לעצמו שהוא מיצה את העניין ולתת לאחרים לסחוב, תמיד החברים חוזרים שוב ושוב ושוב לשאת את האלונקה על הכתף.
לקראת ההגעה אל נקודת הסיום בבסיס, מסע האלונקות העלה הילוך וכולם התחילו לרוץ עם האלונקות על הכתף. וככה, ברגע אחד, אנשים שסיימו את השירות הצבאי לפני למעלה מעשרים שנה, לצד לוחמים צעירים שסיימו את השירות לפני זמן קצר, הפכו לגוש אחד ענק של אנרגיה מתפרצת. ולרגע הבטתי עלינו מהצד בהשתאות וניסיתי להבין - מאיפה הכוחות? מאיפה האנרגיות הבלתי נגמרות?
(לא) עשית מספיק
ההגעה לבסיס הביאה את האנרגיות של כולם לשיא מתפרץ, וכל הפלוגות פרצו במעגלי ריקוד ושמחה עם האלונקות הפתוחות והנשקים המורמים אל על. וככה, רקדנו שם יחד, עם כל הזיעה והשרירים המתוחים.
היה ברגעים האלה מבחינתי משהו מהחוויה של מה שהעם שלנו עובר לאורך ההיסטוריה כולה ובאופן ספציפי בשנתיים וחצי האחרונות - מסע ארוך, לא קל, שדורש הרבה נחישות, גבורה, אנרגיות ורוח. ופעם אחר פעם, העם הזה לא מוותר, מתגייס בחזית ובעורף, ומגלה כוחות חיים, שמחה ונחישות שאין לאף עם אחר בהיסטוריה. כולם יחד, פעם אחר פעם, מתחת לאלונקה.
לאחר "פריסה" מושקעת של אוכל ושתייה כיד המלך, נערך מסדר סיום חגיגי. במהלכו נשא מפקד הגדוד שלנו, סא"ל א' דברים שסיכמו בצורה נפלאה את סיפורו של עם ישראל בכלל ושל דור הניצחון בפרט:
"ברשותכם אתן כותרת לסיכום השבועיים האלה - השם שלה הוא עשית מספיק. אחד המשפטים שאני שומע מאותו סופ"ש של שבעה באוקטובר ועד היום מהמון אנשים הוא 'עשית מספיק'. 'עשית מספיק' זה במילים אחרות 'לך הביתה'. מישהו אחר יעשה את זה במקומך.
"אם כולנו או אפילו חלקנו היינו לוקחים את הטיפ הנוראי הזה, גדוד לא היה כאן, ואפשר לומר לבטח גם בצורה רחבה יותר - לא הייתה לנו מדינה.
"המדינה הזו נשענת על אנשים כמוכם. אלה שאף פעם לא אומרים 'עשיתי מספיק'. אלה שתמיד מתייצבים אל הדגל ואומרים 'הנני'. אלה שנלחמו יום־יום כדי להצטרף לגדוד, ועשו כל מה שהם יכלו כדי להיות שותפים לפלא הזה שנקרא גדוד 'צורי'".
ימים היסטוריים
סא"ל א' המשיך וסיפר על תהליך ההקמה של האוגדה ועל המאמץ שהיה כרוך בו: "לפני כשנתיים דודו (=אל"מ דודו כהן) מפקד החטיבה ואני שוחחנו בקדמית חטיבת גבעתי. השתעשענו במחשבות להצטרף לאוגדה 96.
"השעשוע הפך לרעיון, שהתחיל הלכה למעשה מסע הקמה מורכב ומופלא, מלא בסיפורים ואנשים טובים. וכך, אט־אט התחילו להתאסף טובי האנשים במדינת ישראל למסע הזה. האחד חטף כדור בשבעה באוקטובר והגיע להיות סמג"ד. השני לחם איתי כתף אל כתף בנובה ובכפר עזה. מ"פ שגירד לו הגוף לחזור ולבנות משהו ענק, חיילת שחזרה לסגור מעגל ולצאת לקורס חובשים. האחרת לצאת לקורס קצינות ולהיות סגנית קמ"ן.
"מעגל הוביל למעגל, שהתרחב והפך לצוות אמיתי. קשיי הגיוסים היו עצומים, אבל בזכות אנשים מדהימים שמעולם לא קיבלו את המושג 'עשית מספיק', הגדוד המשיך והתעצם. מ"מים חדשים שיצאו לקורס קצינים, שלישה, קצין מודיעין והפלא הלך והתרחב...
"ראיתי אתכם לאורך כל האימון. התאמנתי איתכם, שתינו יחד עשרות כוסות קפה, גם מדורות היו ולא מעט שיחות עמוקות וטובות. למדתי מכם לא מעט, ובעיקר הבנתי שאני מגשים אתכם ביחד חלום.
"היום הבנתי בתרגילי הפלוגות שאפשר למתוח את הרף של החלום הזה כי אתם אריות אמיתיים.
"חלום להוביל אנשים בשדה הקרב, שהם כל מה שיפה בעם ובמדינה שלנו. אנשים שבכל יום אומרים 'הנני', ויצר הנתינה חזק אצלם יותר מהכול".
לאחר סבב תודות לאנשי הצוות, למשפחות, לילדים ובעיקר לבנות ולבני הזוג, שאותם כינה "עמוד התווך של מדינת ישראל", חתם את דבריו: "אלה ימים היסטוריים של מלחמה ארוכה וצודקת מאין כמותה, ולנו הזכות להיות חלק אמיתי ממנה".
"'אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה - לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה - בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ'.
"מפקד החטיבה - בצניעות ובנחישות, גדוד 'צורי' מוכן לקרב".
בין חמץ למצה
הכניסה פעם אחר פעם מתחת לאלונקה, כמו גם דברי סא"ל א' על המילים שנאמרו לו, "עשית מספיק", האירו לי באור חדש את היחס בין החמץ לבין המצה בחיינו. מהו חמץ? חמץ הוא מאכל שנעשה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן, שנילוש במים ושהה עד שהחמיץ. מהות החמץ היא השהיית היתר המביאה את הבצק להתרחק מטבעו הבסיסי. המילים חמץ ומצה מורכבות כמעט מאותן האותיות. בשתיהן יש מ"ם וצד"י, ומה שמבדיל ביניהן הוא קו קטן בחמץ שהופך את הה"א לחי"ת. מה הדבר בא לבטא?
האדמו"ר מגור בעל ה"שפת אמת" הביא מדברי הזוהר על ההבדל בין חמץ למצה: "כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח'... כי היא הנקודה בתוך ה' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימית שנתן השם יתברך. ועל ידי שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ..." (שפת אמת פסח תרל"א ד"ה "מצה זו" על פי זוהר ח"ג, רנב ע"א).
ההחמצה בחיים היא הרגע הקטן הזה שבו האדם משתהה ומגיע לתחושת מיצוי. הרגע שבו האדם אומר לעצמו: "עשיתי מספיק". כי באותו הרגע הוא נסגר בתוך עצמו ולא נפתח עוד למשימות הגדולות שקוראות לו וממילא - לכוחות הגדולים שטמונים עמוק בתוכו. ולהפך, כאשר האדם חי מתוך התחושה שאין לו כלום מעצמו והוא בסך הכול מנסה להיות קשוב ופתוח לנקודת חייו הפנימית, שלא מתחילה ממנו, אז הוא מגלה בתוכו שוב ושוב את היכולת לגלות כוחות ולהיכנס שוב ושוב מתחת לאלונקה.
העם שלנו נשען על אנשים כאלה, שאף פעם לא אומרים "עשיתי מספיק".
אלה שתמיד מתייצבים אל הדגל ואומרים "הנני".
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון 'באהבה ובאמונה' של מכון מאיר