בטקס מיוחד שנערך השבוע בבנין בית הנבחרים של מדינת מרילנד בוושינגטון הבירה, ציינו מחוקקים ואישי ציבור יחד עם נציגי הקהילה היהודית את מלאות 200 שנה לחוק שאפשר ליהודים לכהן בתפקידים ציבוריים במדינה.
החוק, שנודע בכינויו "חוק היהודים", התקבל ב-1826 לאחר מאבק ממושך שנמשך שמונה שנים. שמו הרשמי היה "חוק להרחבת זכויות והטבות השמורות לנוצרים אל חסידי הדת היהודית", והוא ביטל את הדרישה כי נבחרי ציבור יישבעו אמונים לדת הנוצרית. תחת זאת נקבע כי די בהצהרה על אמונה בשכר ועונש - הגדרה המאפשרת גם ליהודים להשתלב בתפקידי הנהגה ציבוריים.
מאחורי המאבק ההיסטורי עמד תומאס קנדי, מחוקק נוצרי פרסביטריאני ממחוז וושינגטון, שנבחר לבית הנבחרים ב-1817. דמותו מעוררת עניין עד היום, שכן על אף שמעולם לא פגש יהודי בחייו, בחר להקדיש את שנותיו למאבק עקרוני למען חירות הדת והצדק. באותם ימים מנתה הקהילה היהודית במרילנד כ-150 נפשות בלבד, רובם בעיר בולטימור, וללא כל השפעה פוליטית של ממש.
הדרך לחקיקת החוק הייתה רצופת מכשולים. כבר ב-1818 הציג קנדי את הצעת החוק לראשונה, אך היא נדחתה שוב ושוב. עיתונים מקומיים תקפו אותו בחריפות, והציגו אותו כאויב הדת. הלחץ הציבורי הביא לבסוף להפסדו בבחירות ב-1823, כאשר איבד את מקומו בבית הנבחרים.
אולם גם אז לא נרתע. קנדי המשיך להיאבק מחוץ למערכת, והצהיר כי לא יניח לנושא עד שיושג הצדק. ב-1825 שב והתמודד, הפעם כמועמד עצמאי, ונבחר מחדש. האווירה הציבורית השתנתה, ההבנה בדבר חשיבות חירות הדת חלחלה, וב-1826 התקבל החוק סוף סוף, כאשר מושל המדינה חתם עליו והעניק לו תוקף רשמי.
עם אישור החוק נפתחו לראשונה שערי ההנהגה הציבורית בפני יהודי מרילנד. הראשונים שנבחרו היו יעקב י' כהן ושלמה אטינג, מראשי הקהילה היהודית, אשר היו גם ממובילי המאבק הציבורי. אטינג אף נבחר לכהן כיו"ר אחת מחטיבות מועצת העיר בבולטימור.
בטקס השתתפו עשרות מחוקקים, בהם חברים יהודים רבים לצד ידידי הקהילה. כיום מונה בית הנבחרים של מרילנד עשרות חברים יהודים, עדות לשינוי העמוק שהתחולל מאז אותם ימים. במסגרת האירוע נחשף שלט הנצחה חדש, ולצדו הוצג מסמך החוק המקורי שהובא במיוחד מהמוזיאון היהודי של מרילנד.
אחד המשתתפים ציין כי דווקא העובדה שקנדי לא היה חלק מהקהילה היהודית היא שמעניקה לסיפור עוצמה מיוחדת - הוא פעל מתוך תחושת צדק, מתוך הבנה כי שלילת זכויות מאדם אחד פוגעת ביסודות החירות של החברה כולה.
מרילנד הייתה מהאחרונות להסיר את המגבלות מעל יהודים, אך המאבק שהתנהל בה היה מהארוכים והסוערים ביותר בארצות הברית.