הפרדיגמה המוניטרית השגורה היא שמלחמות משפיעות על הכלכלה במספר מישורים שבאים לידי ביטוי בירידה חדה בפעילות העסקית, פגיעה בצריכה הפרטית, אי ודאות בשווקים הפיננסיים והגדלה משמעותית של הוצאות הממשלה.
ברם, אירועי העבר דווקא מוכיחים ששחרור החגורה בזמן מלחמה פועל כמנוע גיבוי למשק בשל העובדה שהוא שומר על הפעילות הכלכלית הבסיסית ועל זרימת הכסף בשוק עד שהמגזר הפרטי יחזור לפעילות מלאה. דוגמה בולטת היא משבר הקורונה שהינו המשבר הכלכלי הגדול ביותר שחווינו בעשורים האחרונים שבמהלכו קידמה הממשלה מדיניות פיסקלית מרחיבה שהוכיחה שבתקופות משבר ישנו היגיון כלכלי בהגדלת ההוצאה הציבורית.
כאשר המגזר הפרטי נכנס למצב של המתנה וחוסר ודאות עסקים דוחים השקעות, המדינה הופכת לברומטר הבלעדי שמסוגל להניע את גלגלי המשק באמצעות הגדלת תקציבי הביטחון, השקעה בתשתיות ודאגה להמשך הפעילות של שוק הנדל"ן, לצד תמיכה בעסקים קטנים והעסקה רחבה של עובדים. הכסף חוזר למחזור הכלכלי דרך צריכה והשקעות שמניעים את הפעילות הכלכלית במטרה להחזיר את המשק למסלול צמיחה.
ההיסטוריה הכלכלית של ישראל מדגימה זאת היטב; כך, בעקבות מלחמת סיני ב־1956 צמח התוצר הישראלי בשנת 1957 בכ־3.6%. לאחר מלחמת ששת הימים נרשמה אפילו קפיצה מרשימה יותר - בשנת 1968 צמח המשק בכ־11.6%. גם אחרי מלחמת לבנון השנייה, המשק הישראלי חזר במהירות למסלול צמיחה, ובשנת 2007 נרשם גידול של כ־4.1% בתוצר.
הלקח המרכזי מהעבר הוא שהתגובה הכלכלית הנכונה בזמן מלחמה אינה בהכרח צמצום פעילות, אלא דווקא הרחבה מושכלת שלה. כאשר המדינה מגדילה הוצאה ציבורית ובמקביל מאפשרת תנאי אשראי נוחים יותר, היא למעשה מונעת מהמשק להיכנס למיתון עמוק. גם בעולם ניתן למצוא דוגמאות לכך; במהלך מלחמת העולם השנייה, הבנק המרכזי של ארצות הברית שמר על ריביות נמוכות יחסית כדי לאפשר לממשלה לממן את מאמץ המלחמה ולשמור על פעילות כלכלית גבוהה. מדיניות זו, בשילוב השקעות ממשלתיות גדולות בתעשייה ובתשתיות, תרמה לכך שהכלכלה האמריקנית יצאה מן המלחמה עם תנופת צמיחה אדירה בשנות ה־50.
גם הנתונים העדכניים מהמשק הישראלי מחזקים את ההבנה הזו. על פי נתוני משרד האוצר, בשנת 2024 זינקו הוצאות הממשלה בכ-100 מיליארד שקל לעומת השנה שלפניה, בעיקר בשל הוצאות הביטחון והסיוע למשק בעקבות המלחמה. במקביל, הגירעון התקציבי התרחב לרמה של כ-6.9% מהתוצר - כ-134 מיליארד שקל. למרות ההתרחבות התקציבית, הכלכלה הישראלית לא נכנסה למיתון עמוק כפי שניתן היה לצפות בזמן מלחמה, ושיעור האבטלה נותר נמוך יחסית. נתונים אלו ממחישים כי מדיניות פיסקלית מרחיבה בזמן משבר אינה בהכרח סימן לחולשה כלכלית, אלא לעיתים כלי הכרחי לייצוב הפעילות במשק ולמניעת פגיעה עמוקה יותר בצמיחה.
כך גם בכל הנוגע להפחתת הריבית שיכולה להקל מאוד בימים אלה על מאות אלפי משקי בית ועסקים, אך היא גם טומנת בחובה סיכונים משמעותיים. המלחמה הנוכחית מתרחשת על רקע זינוק במחירי האנרגיה בעולם: עם פרוץ העימות בין ישראל לאיראן, מחירי הנפט עלו בתוך זמן קצר מכ־80 דולר לחבית לרמות שנגעו ב־100 דולר. עלייה במחירי האנרגיה מייצרת לחץ אינפלציוני מיידי, ואם הריבית תרד מהר מדי, היא עלולה להאיץ את עליית המחירים ולפגוע ביציבות הכלכלית.
לכן המדיניות הנכונה צריכה להיות מדיניות מאוזנת, שתיבחן בהתאם למשך ועוצמת הלחימה. אם מדובר במלחמה קצרה יחסית, שהשפעתה על הפעילות הכלכלית מוגבלת בזמן, ניתן לשקול הפחתת ריבית מתונה של 0.25-0.5% שתסייע להקל על משקי הבית, לתמוך בעסקים ולעודד פעילות כלכלית בתקופה של אי ודאות. מאידך, במידה והמלחמה תתארך, אנחנו צפויים לעלייה מסוימת במחירי האנרגיה שתגביר את לחצי האינפלציה, דבר שיצריך נקיטת מדיניות מוניטרית זהירה יותר. ישראל הוכיחה בעבר כי גם אחרי תקופות קשות היא יודעת לחזור לצמיחה. האחריות של קובעי המדיניות כיום היא לוודא שהצעדים הכלכליים שננקטים בזמן הלחימה, יהוו מצע נוח להזנקת הכלכלה ביום שאחרי.
רו"ח שי אלון הוא ראש המועצה המקומית בית אל ויו"ר ועדת הכספים במרכז השלטון המקומי