כל מי שזכה אי פעם לחמם את ספסלי בית המדרש, זוכר היטב את "שיחות המוסר" על אמונה וביטחון:
אלו הרגעים שבהם המשגיח או הר"מ מדבר בלהט שמלווה בתנועות ידיים נרגשות על השגחה פרטית, על כך שהכל מאת ה', ועל החובה של יהודי לבטוח בבוראו גם כשערפל מכסה את הכל.
בינינו? קל מאוד לדבר על ביטחון כשהגמרא פתוחה לפניך, המזגן פועל בשיא הכוח והקפה חם.
הכרתי לא מעט אנשים שהיו יכולים להטיף לכל העולם מדוע צריך לקחת את החיים בביטחון מוחלט, עד שהיה מגיע אליהם ניסיון קטן, איזה שיבוש בתוכניות או משבר אישי, ואז כל ה"תורה" שלהם הייתה מתנדפת באוויר כעורבא פרח.
כי אמונה, כך למדנו עם השנים, היא לא עוד טקסט בספר או סלוגן מבריק.
אמונה היא שריר שצריך לאמן ברגע האמת.
היום בבוקר נתקלתי בתמונה של ישראלי בשם דודו עזרן, שמסתכל בסבבה שלו על חורבות הבית שהרגע נהרס לו:
הM16 מוצלב על הכתף וביד השנייה הוא מחזיק בקבוק של בירה.
ככה בצ'יל.
אין לי מושג אם דודו עזרן למד בחייו בישיבה, ואם הוא יודע לצטט את "חובות הלבבות" בעל פה. אבל נראה לי שאני כן יודע דבר אחד:
כבר הרבה זמן לא נראה כאן שיעור באמונה כל כך חי, מוחשי ובועט כמו השיעור שלימד אותנו עזרן השבוע.
התמונה שלו הפכה לוויראלית ברגע, ולא בכדי.
בפריים אחד מזוקק, דודו הסביר לעולם כולו את מה שאלף ספרים לא יצליחו להסביר:
מהו חוסן יהודי.
לא יצא לי לדבר איתו עדיין, אבל במידה וכן הייתי פוגש אותו מן הסתם הייתי אומר לו שאני מודה לו על השיעור הזה שבו הוא הזכיר לנו שבית זה אמנם דבר חשוב מאוד. באמת.
כולנו קשורים לקירות, למזכרות, לזיכרונות שצבורים בין הלבנים.
אבל בסוף, כשכל האבק שוקע, השלווה הפנימית והחוסן המנטלי חשובים יותר.
וכשיש לך אמונה יוקדת בלב, שום טיל ושום חורבן לא יכולים לכבות את האור הפנימי שלך.
ואם תסתכלו רגע על החוסן של החברה הישראלית, תגלו שיש משהו בדור הזה, הישראלי, המאמין, שפשוט מסרב להישבר:
מן אמונה כזו שלא צריכה הגדרות פילוסופיות.
אמונה של חיים.
אמונה של מי שיודע שגם אם הבית הפיזי נחרב, הבית הרוחני - הנשמה, החיוך, הביטחון בצדקת הדרך, נשארים איתנים מתמיד.
אשרי המאמין.
ואשרינו שזכינו לראות את הישראלי היפה הזה, שעומד על החורבות עם בירה ביד ומוכיח לאויבינו:
אתם יכולים לפגוע באבנים, אבל לעולם לא תנצחו את הרוח שלנו ובשביל לסדוק את החוסן המנטלי שמעצב אותנו, תצטרכו מן הסתם משהו הרבה יותר עוצמתי מחצי טון חומר נפץ.
שבת שלום לכל הלוחמים, למאמינים, ובעיקר לאלו שגם מתוך השברים בוחרים להרים לחיים.