'טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן' [תהלים צב,ב]. על נסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו. הן כל מתבונן רואה בימים גדולים אלה איך מתקיים 'וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ'.
אומר אביי בכתובות [לג.], שעדים זוממים אינם זקוקים להתראה, שהרי הם זממו להרוג אדם ללא התראה ויש לבצע בהם כאשר זממו, ולכן נהרגים ולוקים אף הם ללא התראה. ואם כך לגבי הזומם להרע לאחיו, על אחת כמה וכמה כשמדובר באויב עמלקי המבקש להשמידנו. ועוד אומרת שם הגמרא, 'כאשר זמם, ולא כאשר עשה'. ועל כך שלא עשה את כל אשר זמם לעשות 'טוֹב לְהֹודוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן'.
- אומר האבן-עזרא: 'טוֹב לְהֹודוֹת' - באמונת הלב, ולזמר בפה ובגרון. 'לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן' - שהוא עליון על כל השמות. להודות בלשון, ולזמר בכינור והעד בעלי עשור. כל הכלים כשרים כדי להודות ובעז"ה משיבנה בית המקדש לכל הכלים ישוב הכלי ב'הא הידיעה', הלוא הוא קרבן תודה. קרבן תודה שיהיה היחיד מבין הקורבנות שלא יתבטל, כדברי רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים, קרבן תודה אינו בטל, כל התפילות בטלות, הודאה אינה בטילה [ויקרא-רבה צו ט ז, וכן בויקרא- רבה פרשת אמור כז יב]. וישאל השואל שאר קורבנות ותפילות למה יתבטלו? על כך עונה אברבנאל בספרו 'ישועות משיחו', שאין הכוונה שיבטל חלילה דבר ממצוות התורה אלא שאז יבטל יצר הרע, לב האבן, מבשרם… ועל כן יתבטלו רובי הקורבנות הבאים על איזו חטא זולת הקורבן הבא להודות לה' על הטובה [חלק שני, העיון הרביעי, פרק א].
- קרבן תודה זה נלמד מפרשתנו: 'אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר' [ויקרא ז, יב-טו].אומר רש"י שמקריבים קורבן תודה על נס שנעשה לו, כגון: יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית-האסורים וחולה שנתרפא, שהם צריכים להודות, כי כתוב בהם 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני-אדם ויזבחו זבחי תודה' [תהלים קז]. ואם על אחת מאלה נדר, שלמים הללו שלמי תודה הם.
- בנוסף, בפרשת אמור [ויקרא כב,כט-ל] חוזרת התורה על מגבלת זמן אכילת בשר קורבן התודה וחלותיו: 'וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה לַה', לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל, לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, אֲנִי ה''. לשאלה מדוע צמצמה התורה את זמן אכילתו, נדרש בין היתר הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין , בפירושו 'העמק דבר' [ויקרא ז, יג] ואומר שהתורה ציותה להרבות באכילה בקורבן תודה, ולא עוד אלא שהמביא קרבן תודה מביא עימו ארבעים חלות שיש לאכול את כולן תוך זמן קצר יחסית, שהרי אין התודה נאכלת אלא במשך יום ולילה, ולא במשך שני ימים כשאר קורבנות שלמים, כי אילוצים אלה מחייבים את הבעלים להזמין לאכילת התודה אנשים רבים, כדי שהבשר והלחם לא יוותרו ויהיו בגדר 'נותר' [החייב בשריפה], וכך הנס שנעשה למקריב התודה - יתפרסם ברבים. כשם שבחנוכה ובפורים עסוקים אנו בפרסומא ניסא, בפרסום נס הציבור לרבים, כך מצווה גם היחיד שכאשר נעשה לו נס, יפרסם את נסו ברבים, בסעודה רבת משתתפים בה יאכלו את בשר הקורבן וארבעים הלחמים.
- לפי רבנו בחיי, קרבן תודה בא על הנס... או שאר שמחות, כגון, שמחת חתן וכלה, שנאמר: [ירמיה לג, יא] 'קול ששון וקול שמחה וגו' מביאים תודה בית ה'' [ויקרא ו, ב] לדבריו, קרבן תודה בא גם כהודאה על שמחה גדולה. הרד"ק בספר השורשים כותב: וזה הזבח היה האדם מביא אותו על כל עוונותיו כשהיה רוצה להתוודות ולשוב לדרך הטובה. הרמב"ם כותב: שלמים הבאים עם הלחם בנדר או נדבה, וזה הוא הנקרא תודה [הל' מעשה הקרבנות ט,ה]. משמע, שקרבן תודה בא רק מרצונו של האדם ואינו חיוב, אך זהו רצון ה'.
- קורבן תודה זה נחשב סוג של קורבן שלמים, אלא שהוא בא רק כקורבן יחיד. וכשסומך ידו על הקורבן, אומר דברי שבח לה' וכן את 'מזמור לתודה'. ארבעים לחמים אלה המהווים חלק מקורבן התודה, באים מארבעה סוגים שונים של לחמים: חלות מצות, רקיקי מצות, רבוכה [קמח, מים רותחים וחצי לוג שמן] ולחמי חמץ. לשם כך מביא בעל הקורבן, עשרים עשרונים סולת חיטה, היינו בין חמישים לשמונים ליטר! בהתאם לשיטות, וכן חצי לוג שמן זית, בין 170 ל 200 סמ"ק. מעשרה מכינים לחמי החמץ. ואילו את עשרת העשרונים האחרים אופים כבאפיית מצות, היינו תוך ח"י דקות, מתוך זהירות רבה שלא יחמיצו. ארבעה לחמים ניתנים לכוהנים יחד עם החזה והשוק של הקורבן, כשגם על הכוהנים וגם על הבעלים לסיים לאכול הן את הבשר והן את הלחמים עד חצות הלילה. ניתן לאכול את ה'תודה' בכל רחבי ירושלים.
- ובאמת מקום חשוב מאוד לקורבן תודה לעניין גבולותיה המתרחבים של ירושלים. ירושלים, שבה ייכון בית-המקדש השלישי, תהיה עיר הבירה של העולם כולו - 'משוש תבל', ועתידה היא להתרחב בתקופת הגאולה במידה בלתי-נתפסת, עד ש'שערי ירושלים עתידים להיות מגיעים עד דמשק' כלשון הספרי בדברים [א]. וכן אומרת הגמרא במסכת בבא-בתרא: עתיד הקב"ה להוסיף על ירושלים אלף טפף גינואות . [169,000 גינות]. 'פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם', כדברי הנביא זכריה, היינו, עיר הגדילה ללא הרף, כפי שאנו זוכים ב"ה לראות בימינו אנו.
- אך בזמן שבית-המקדש היה קיים, בכל פעם שירושלים גדלה, היה צורך לקדש את ההרחבה החדשה בשלמי תודה. צריך היה שהדבר יעשה על ידי מלך, נביא וסנהדרין, אחר שאלה באורים ותומים שאותם נשא הכהן הגדול. אחר הנפת האימורים יחד עם חזה השוק, היו מקיפים את השטח החדש של ירושלים שרוצים לקדש. אחרי הכוהנים הלכו הסנהדרין כשנגנים רבים נעמדים בכל פינה ומנגנים, מי בכינורות, מי בנבלים ומי במצלתיים. ואילו הלוויים שרים 'אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי', ויש האומרים שהלוויים שרים 'מזמור לתודה', יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן'. וכן את 'מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבׇרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ'.
- מעניין הדבר שקרבן תודה מכיל לחמי מצה ולחמי חמץ בדיוק כמו פסח שני בו נאכלים חמץ ומצה כאחד. עומד על כך ה'שם משמואל', האדמו"ר מסוכוצ'וב, הרב שמואל בורשטיין, בפרשת אמור [שנת תרע"ב], באומרו שהנה קרבן תודה בא על הנס, והוא בחינת הארת עולם הבא בתוך עולם הזה... ועל כן היו בו ארבעים לחמים, שלושים מצה ועשרה חמץ. כי מצה היא הוראה על מה שלמעלה מן הזמן, וחמץ הוא הוראה על הזמן. ובתודה שהנס הוא חיבור עולם-הבא בעולם-הזה, היו בו חמץ ומצה כאחד. מצה - מעל הזמן. המצה נעשית במהירות תוך ח"י דקין, קודם שיחמיץ, ולכן היא מסמלת את הממד הרוחני, הניסי, שאינו כפוף לחוקי הטבע והזמן. ואילו החמץ - בתוך הזמן. החימוץ דורש שהייה וזמן ולכן הוא מסמל את עולם הטבע, ההתפתחות ההדרגתית והחומריות.
- השילוב של חמץ ומצה בקרבן תודהובפסח שני מייצג את החיבור בין הקודש לחול, ובין הנס לטבע. זוהי דרגה גבוהה של עבודה, שבה האדם לא רק בורח מהעולם הזה, אלא מצליח למצוא את ה' בתוך המציאות היומיומית וה"חמצית" שלו. לית אתר פנוי מיניה. אין מקום שבו ה' יתברך לא נמצא. בפסח ראשון, בני ישראל היו צריכים להתנתק מעבודה זרה, להתנתק מהחמץ לחלוטין, אך בפסח שני, מדובר במי שהיה 'בדרך רחוקה' או 'טמא' - היינו שהיה שקוע בתוך החומריות בתוך החמץ, ועתה מבקש הזדמנות שניה להעלות את החומריות לקודש. לכן, בפסח שני 'חמץ ומצה עמו בבית', כי המטרה היא לא לבער את החמץ, אלא להאיר את החמץ באור המצה.
- כל עוד לא שבו כהנים לעבודתם, אמר רב יהודה אמר רב, במסכת ברכות, ארבעה צריכים להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא , כפי שמזכיר רש"י בפרשתנו לעניין מקריבי קרבן התודה. אך רש"י פותח במילים, 'על נס שנעשה לו, כגון וכו''. כלומר שארבעה אלה אינם אלה דוגמה בלבד, וכל מי שחש שנעשה לו נס אמור לברך ברכת הגומל.
- ואכן כותב הרא"ש במסכת ברכות [פ"ט ה"ג] שברכה זו ניתקנה כנגד קרבן תודה, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היו ארבעה אלה חייבין להביא קרבן תודה, ולאחר חורבן בית מקדשנו ותפארתנו חייב לברך ברכת הגומל.
- והטור, בנו של הרא"ש, כתב רמז וסימן יפה לכל אותם הארבעה בפסוק 'וכל החייםיודוך סלה' - חיים, אותיות חולה, יסורים, ים, מדבר. [או"ח ריט]. ובדומה כתב השולחן-ערוך-חבוש, יסורים, ים, מדבר.
- הואיל ואנו נמצאים בערבו של פסח, ראוי להזכיר את שאומרים בשם הגר"א שארבע כוסות ששותים בליל-הסדר הן כנגד אותם ארבעה שצריכים להודות, והכוסות של הודיה הם כמו שאומרים 'כוס ישועות אשא', כי בני-ישראל ירדו לים בקריעת ים סוף, והלכו במדבר, יצאו מבית-האסורים מעבדות לחירות וכל החולים נתרפאו בקבלת התורה. גם החתם-סופר מקשר את אותם ארבעה שאומרים ברכת הגומל לפסח, שהרי מזמור קז בתהלים מדבר על הארבעה בפרט ועל יציאת מצרים ככלל. 'תעו במדבר', 'אסירי עוני וברזל', 'יוציאם מחושך וצלמות ומוסרותיהם ינתק', 'יורדי הים באניות', 'המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו במצולה'.'יקם סערה לדממה ויחשו גליהם'. [או"ח נא] ובעיקר פסוק כב: 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה'.
- בבית-יוסף מציין שיש מחלוקת אם מברכים 'הגומל' על כל צרה או רק על הארבעה הנזכרים בפסוק [או"ח רי"ט]. אך רש"י שהבאנו לעיל, פותח במילים, 'על נס שנעשה לו, כגון וכו''. כלומר שארבעה אלה אינם אלה דוגמה בלבד, וכל מי שחש שנעשה לו נס אמור לכאורה להקריב קרבן תודה ובימינו אלה לברך ברכת הגומל. ובאמת עולה מהמהר"ל שארבעה אלה מכסים את כל המציאויות בהם נזקק האדם לנס, לסייעתא דשמיא מחוץ לגדרי הטבע: סכנה בגוף האדם - חולה. סכנה מפני רוצחי אדם - יוצא מבית האסורים. סכנה במקום העדר טבע - עוברי מדברות. סכנה במקום בו הטבע גועש - עוברי ימים.
- דרך נאותה לצאת ידי כל השיטות שמעתי לאחרונה מהרב שמואל אליהו שליט"א והיא בשבת אחר שמברך ושותה יין קידוש, יקח בסעודה יין טוב הימנו, יברך ברכת 'הטוב והמיטב' ויכוון לכל הטוב שמיטיב עמנו הבורא.
- 'כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת'. [מיכה ז,טו]. אומר המלבי"ם: 'כימי צאתך מארץ מצרים' שהיו גם כן מעונים ולחוצים, והוצאתים בכח גדול ובאותות ובמופתים, כן 'אראנו נפלאות' לעתיד לבוא: וב"ה, העתיד כבר כאן. כימי צאתנו מארץ-מצרים רואים אנו נפלאות, ועל כך עלינו להודות ולהלל. פסח כשר, שמח ושקט לכל בית ישראל.
הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל