מה נשתנה ליל הסדר הזה מכל הלילות? שבכל לילות הסדר שעברו - רבים ועצומים עמדו עלינו לכלותינו.
הלילה הזה - מעטים. שבשעה שנסב לליל הסדר השנה, יהיו רוב שונאינו ומבקשי רעתנו בדור האחרון - מובסים, מושפלים, משוללי כל יכולת מעשית להזיקנו נזק חמור ומכה אנושה. ארבעים שנים - שנות דור - עמלו מבקשי רעתנו לכלותינו כמעט ממש: 'מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד'. אך בחודש הזה, חודש הגאולה, בין אדר לניסן - נשמדו והוכרעו, ובאוזנינו מלחשות דברי הנביא: ותשקוט הארץ!
מנהג הוא בישראל: בשעה שמספרים ביציאת מצרים, לוקחים אנו בחשבון ארבעה טיפוסים של בנים: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. ויש לענות לכל אחד כהוגן - לפי סגנונו וכושר תפיסתו.
הבן החכם, עיניו עליזות וסקרניות, מאמץ מוחו ומשתדל להבין דברים כהווייתם. מפני מה, איך וכיצד נָצוֹחַ ניצחנו במלחמת הדור, ולאויבינו הנחלנו מפלה חרוצה? הלא שנים רבות ראינו בעינינו נסיגת הגבורה בישראל. חלושים ומהססים - כמעט לחגבים היינו בעינינו. מהן העילות והתוכניות והמזימות שבשלן זכינו לפלא הזה? כלום בחיל נצחנו או ברוח - כיצד יש להבין זאת - שואל הבן החכם?
'סוד יש בדבר' - עונה האב. בספר בראשית תמצאהו. טול וקרא בפרשת ויחי, בברכת ישראל ליהודה. עמנו קרוי על שם הבן. מדינתנו על שם האב. יעקב קובע שם אריה על יהודה בנו: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ, כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". יהודה הוא הגיבור שבאחים ומנהיגם. ראש וראשון למסע המחנות. הבן הרביעי להלכה - בכור האחים למעשה. את הבכורה לא קנה בתחבולה כאביו - נמשכה היא אליו מאליה. אמיץ ועז נפש היה יהודה. בהתגברות עצמית נפלאה עמד כסלע יציב בפני יוסף שליט מצרים מתוך דאגתו לשלום אביו ובנימין. אף בעת נחלת הארץ - עלה יהודה בתחילה. מזרעו יצא דוד המלך: בידו חרב נוקמת, ובליבו מזמורי שירה והלל. ספרא וסייפא כרוכים זה בזה באישיותו כיתדות בל ימוטו. אולם לעיתים יורד יהודה ונופל. "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו". הוא מתנכר לעצמיותו, מסתבך בעלילות דברים המביישות אותו. כורע ורובץ מושפל ושדוד כארי מובס.
'אך דע לך בני', ממשיך האב, 'בזה סוד העניין'. אפילו כשכרע ורבץ - עדיין ארי הוא. מסבירים הדרשנים: בירידה זו עצמה סוד הגאולה. שמה, בעלילות תמר ושוע הכנעני - הפציע אורו של משיח. אלוהי ישראל 'מְסִבּוֹת מִתְהַפֵּךְ בְּתַחְבּוּלֹתָו' הוא. מן הביבים החל בוקע נצר מגזע ישי. כארי נופל, וכלביא קם. סוד יש בנפילה! צא אל ערבות אפריקה ולמד כיצד יוצא הארי לציד. שאגתו - דמומה. מתגנב הוא בחרש בעשב הגבוה. נופל, כורע וממתין עד שיעוט בזעם על טרפו. נפילתן של ישראל - עירנות היא. כלפי חוץ - כריעה וירידה, אך מבפנים: עירנות ודריכות וציפייה לשעת הכושר. נראה היה כי ארי-ישראל נפל ונרדם לו. פרוגרסיביזם. פופוליזם. קפיטליזם. הומניזם של שקר - כמעט הכריעוהו. אולם שנות השקט וההססנות היו לו לשנים של בניין. חרף כל המקטרגים, שגשגה ופרחה הארץ. כלכלתה ומדעיה עלו פלאים. ואף רוחה גברה בה בחשאי: בישיבות, במכינות, בתנועות הנוער, בשיעורי מורשת שלא ניתן למדוד ולהעריך. לא בחיל ולא ברוח נצחנו מלחמת הדור - כי אם בשניהם: ברוח ישראל שניעורה מתרדמת-עירנותה ובחיל צבא אדיר וטכנולוגי. זה אף זה נבנו ויוסדו בשעות ה'נים ולא נים' של אריה ישראל.
הבן השני - הרשע - יושב קפוץ וזועף, חושף שיניו ומתריס: 'אילו סיפורי בדים ובדותות בפיך? מה לנאור ומשכיל כמותי ולאגדות הישנות הללו! בן הגלות הוא. רק מכורח קטסטרופה היסטורית נקלע למדינת היהודים הצחיחה. מלחמות היהודים במוסלמים אינן לו. הן טורדות בילוייו ומפרות שלוות חתוליו. געגועיו עזים לבתי התרבות בברלין, בפריז ובסן פרנסיסקו.
בתשובה ללעגו ספר לו, אב, שכבר היו לנו כמותו עוד במצרים העתיקה. כבר שם היו שביקשו להשתחרר מברית הגורל והייעוד העברית. נטמעו במצרִים ולמדו ממעשיהם. על אחד מהם מסופר כי הלך והלשין בפני שלטונות מצרים הקוסמופוליטיים על משה - על כי הכה את אחד מקלגסיהם על-פי-חוק. אֶחָיו, פראי האדם היהודים - עוררו בו שאט נפש. הוא רק ביקש להלך בשבת אחרי הצהריים לחזות בפלאי תבל: בפירמידות, בקברות הפרעונים, במבוך המפואר שבאל-פיום. אך השתוקק לצפות בתיאטרון החרטומים, ולהקריא שירה מתוך מחברות פפירוס אופנתיות בסלוני החברה הגבוהה. 'מה העבודה זאת לכם?' שואל אותו בן בלעג את חברו מלא חדוות הניצחון ונצח ישראל.
'אתה הקהה את שיניו', מייעצת ההגדה בתשובה לבן זה. אולם כלל לא ברור אם ניתן להקהותן. שיני תנין לו: רבות וחדות. לשונו מדברת גבוהה ולא בנקל ניתן להכריעו בוויכוח. אוצר מילותיו בלועזית כולל 'איזמים' שמלומדי אוקספורד הספיקו לשכוח. כושר ביטויו עולה עשרת מונים על כל מתחריו. את שיניו לא ניתן להקהות. אבל אולי מתוך חסד - גם אין צורך בכך. הוא עוד יזדקק לשיניו הבריאות. עוד הררי מילים מתפתלות ומתנצלות יצטרך לתנות בפניו חבר מרעיו הנאורים כמותו. זקוק הוא לשיניים לְבנות ולחיוך נאה על מנת להיראות טוב ויפה בעיניהם. נחוצות לו שיניו על מנת שיוכל לחרוק בהן על הצלחות היהודים. נחוס עליו ולא ניטפל להן. בכל מקרה ואופן - לפי שהוציא את עצמו מן הכלל - גורלו נחרץ: אף ממצרים לא עלו בני ישראל אלא 'חמושים'. ארבע חמישיות היו שם ולא נגאלו. אף הוא לא יגאל.
הבן השלישי הוא תם. עיניו מביעות אמונה יוקדת ואושר. הוא איננו נמנה עם החוקרים והשואלים בהלכות העולם. מעולם לא שאל מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור. תמים הוא כשה - אך עקשן כפרד. הואמאמין באמת ובתמים ובאמונה שלמה שאין לערער אחריה כי לימוד התורה עשה לנו את החיל הזה. כי נפנופי ידיים ופלבולי עיניים והבל הפה הם שהפילו שלטון הרשע האיראני. כי התורה שומרת על עם ישראל ואילולי ימשיכו אלפי בחורים לפלפל בבבא קמא ויבמות - ימוט וימוטט העולם. תמים הוא. איננו יודע ארחו ורבעו של עולם. ריאליה ופנטזיה משמשות אצלו בערבוביה ובקשר גורדי שאין להתירו.
'אבא!' שואל הבן התם - 'מה זאת'? הן בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו, כלום דבר מה נשתנה בעת הזאת?
אף אתה, אב יקר, ענה ואמור לו בפשטות, בהמחשה, במראה עיניים. אל תגער בו - כי לא ישמע. אל תסתור אמונתו - כי ישנאך. אלא: הסבר לו בפשטות גלגולי תקומת ישראל. למדהו סיפורי התנ"ך: - יהושע ושופטים ומלכים. הראה לו בעין גבורת הלוחמים בקרב: הרגלים, השריונאים, הטייסים. למדהו כי רווח והצלה עמד ליהודים תמיד - לא מבית המדרש - אלא ממקום אחר: גיבורים, מנהיגי קהילות, עסקנים, מלכים ונדיבים. קחהו אל מוזיאון חיל האוויר ואל גני הברון רוטשילד. הצג בפניו נמלי ים ואוויר ומכונים מדעיים. למדהו בתורתו שלו שאין לסמוך על הנס. כי הקב"ה חפץ בהשתדלות. כי גיוס לצבא - מצווה דאורייתא היא. אל תכעס - פן יקשה עורפו. הנחל לו קמעא קמעא ידיעות עולם ותורת אמת. אל תדחק בו - סופו שישכיל מעצמו.
הבן הרביעי איננו יודע לשאול. הוא מסב לשולחן הסדר בדרך ארץ המצויה אצל אורחים שאינם בקיאים במנהג המקום. לא מפני ליקוי בהשכלתו או מפאת גילו הצעיר הוא איננו יודע לשאול - אלא מפני נוכריותו. בן שהוא בן ברית מן התפוצות, ובין שאינו בן ברית ונלווה על היהודים כיתרו בן ירד. מפני השמועה ששמע נזדרז ובא. בביישנותו - חושש הוא לשגות. פן לא תעמוד לשונו העדינה בפני הישראלית המחוספסת. פן יעלוב במישהו. כלפי בן יקר זה, מזכירה ההגדה: אל תמתין עד שיפתח פיו. הוא הגיע הנה מפני התחושה המפעמת בליבו זה שנתיים ויותר. מפני קריעת השביעי לאוקטובר ומלחמת איראן. על כן, אבא, 'את פתח לו'. למדהו הרוח היהודית־הישראלית מהי. הכניסהו בסוד תפילת ה'מאמין וזורע' - המתפלל במעשים. למדהו סוד הגאולה הארצית. הראוהו רבים שעיניהם וראשיהם בעליוני־עליונים וידיהם ברגבי אדמת הכלכלה, הטכנולוגיה, החינוך וההתיישבות. ספר לו בעבור מה ניצחנו מלחמת הדור בלשון שתתקבל על ליבו, ויעבירה הלאה אל ידידיו שבחוצה לארץ. השמע לו חזון קדומים של תקוות אחרית טובה לכל באי עולם. אל תיכנס עמו בדקדוקי 'סתם פִּיתָּם' והלכות שבירת ה'יַחַץ'. השמיעהו בלשונו שלו - בשפת העולם. אל תדאג יתר על המידה. הוא אמנם איננו יודע לשאול - אך מיטיב להבין. לשנה אחרת גם שאול ישאל.
ולאחר כל זאת, אב יקר, כשתסיים להשיב לכל בן ובן לפי מעלתו והבנתו - קום מן השולחן. יתלוו אליך הבנים. פתחו בחצי הלילה דלת לאליהו הנביא. אולי ינצל אחד הבנים את ההזדמנות ויעזוב בזעם אל חשכת הלילה. אך אתה - הבט אל הכוכבים והימלא ביטחון. ליל שימורים הוא. הכנס את אליהו דרך כבוד לביתך, ויסב עמך ועם הנותרים עד שיעלה עמוד השחר.
מחווה למסתו של זאב ז'בוטינסקי, "ארבעה בנים" (1911)
הכותב הוא חבר חוג הפרופסורים לחוסן לאומי