בשבעה על שושנה בחברון עברו אלפים שבאו מרחוק ומקרוב וחלקם היו שעות על הכבישים, היו גם כאלה שלא הצליחו להגיע ושלחו מילים חמות שנגעו בלב.
אחד מהם עשה מאמץ גדול להגיע עם רעייתו, אבל הבין שזה יכביד על שאר המנחמים בגלל סידורי האבטחה. במקום לוותר, הוא ביקש שנבוא אליו למקום שקט. כך מצאנו את עצמנו, אחרי העלייה לקבר, יושבים יחד, אחים, גיסים, ילדים ואחיינים, סביב שולחן אחד, עם ראש ממשלת ישראל.
במשך שעה ארוכה ישבנו ודיברנו פשוט על החיים. סיפרנו לראש הממשלה שהגענו ממפגש עם סבא של שושנה, בן 95, שבגלל גילו המופלג לא הגיע לשבעה. בהמשך ראש הממשלה שיתף אותנו בכנות מה זה להיות אח שכול ואיך זה מלווה אותו יום יום. הילדים דיברו איתו בגובה העיניים על בית ספר ועל כדורגל. סיני שלי, בן שמונה, לא היסס לשאול גם על התוכנית להמשך מול איראן.
שמרתי את עצמי לא להיכנס לפוליטיקה, גם כשהוא ביקש לשמוע מכל אחד שוב ושוב מה חשוב לו. כן מצאנו רגע שקט לשיחה אישית על ההתיישבות בשומרון והמשך הפיתוח שלה, ואפילו הסברנו לו מה זה מסטיק מטר אחרי שהוא ראה אצל הילדים ולא ידע מה זה.
המסר המרכזי שלו לילדים היה פשוט וברור, להיות פחות במסכים ולקרוא כמה שיותר. הוא עצמו הגיע עם ספר, בלי טלפון.
רחלי, גיסתי הפסיכולוגית, שיתפה אותו במצב בריאות הנפש בארץ, ועל כמה אנשים שמתמודדים עם מקרים כמו שאנחנו כמשפחה התמודדנו ועל כמה צריך לשפר ולדאוג למעטפת הטיפולית למתמודדי הנפש ובני המשפחה שלהם וזה נגע בו מאוד.
רק רציתי לשתף רגע אנושי, פשוט ולא רשמי, של מנהיג שמגיע להיות קודם כל בן אדם. בלי תגובות פוליטיות ציניות, רגע קטן של אנושיות בתוך ימים לא פשוטים.