רצח יהודה שמואל שרמן הי"ד בשבת שעברה בעת שעמד על משמרתו בהגנה על חבל צפון השומרון, הביא לשיא את הבירור העמוק שעובר עם ישראל בנוגע לעתידנו כאן ביהודה ושומרון.
אחרי שהיה נדמה שהדיון הציבורי בשאלת חשיבותה של הנוכחות היהודית בשטחים הפתוחים כבר הוכרע בצורה ברורה אחרי מאבק של שנים, כעת עבר הויכוח לשלב הבא במערכה שמפעל ההתיישבות עומד בפתחו.
שילוב של סיום המלחמה בעזה, התחזקותם של פלגים מסויימים בשמאל והצלחות רבות בשטח מצד פעילי ההתיישבות החלוצית, הולידו בשבועות האחרונים קמפיין מופקר ומסוכן שביקש להסיג את המערכה על אדמות יו"ש לאחור ולפגום בלגיטימיות הציבורית שלה. הקמפיין שנוהל בצורה מרשימה, יש לציין, ניסה לכפור במוסכמות בסיסיות שהיו נחלת הכלל עד היום ולמעשה לערער מהיסוד את העקרונות עליהם נבנתה ההתיישבות החלוצית שזוכה לתמיכה חוצת מגזרים.
תושבים בגבעות ובחוות שהקדישו את חייהם לסיכול הקמת המדינה הפלסטינית הואשמו בניסיון מכוון להבערת השטח, מפעיל באגר שהותקף באבנים לאחר שפרץ כביש ביטחון לחווה ונאלץ להזעיק חייל שחילץ אותו בירי להגנה עצמית - זכה לקמפיין מרושע כאילו "ניסה להתגרות בכפר", וכנגד רועי צאן שעמדו בקו החזית הראשון ונפצעו מתקיפות ערביות, הטיחו "פלשתם לשטח פלסטיני, אסור לכם בכלל להיות במקומות האלה".
מובילי הקמפיין שביקש להשחיר כל נוכחות יהודית במרחב שמחוץ לגדרות או תחומי החוות המוסדרות שצה"ל אישר, הגדילו לעשות והעלו על המוקד באחד מסופי השבוע האחרונים קבוצת מטיילים תמימה מגוש עציון. הקבוצה שמנתה כעשרה תושבים מהישוב פני קדם, יצאה לטיול להכרת השטח והותקפה בידי עשרות מחבלים מהמאחז הערבי "חמרוש" בסמוך לכפר סעיר שנבנה כזרוע קדמית של הכפר מעל כביש הגישה ליישובי גוש אספר.
אחד המטיילים שהיה חמוש ביצע ירי באוויר להגנה עצמית, והקבוצה הצליחה להמשיך בדרכה בשלום לאחר שהמחבלים נהדפו לאחור. אלא שכאן רק החל האירוע. תיעוד של אחד התושבים - לוחם הגנה מרחבית, מכוון את נשקו לעבר הפורעים הופץ ברשת תחת הכיתוב "מתנחלים מכוונים את נשקם לעבר אזרחים פלסטינים בכפר סעיר", ועורר שלל גינויים וקריאות למעצר התושבים. מעל הכל ניצחו שורת "עיתונאים" בדיווח מגמתי ומוטה שניסו לצבוע בכל דרך בצבעים אלימים את הטיול הפשוט.
הפרשן רועי שרון מיהר לדווח כי "לוחמי מילואים שאינם בתפקיד ירו לעבר בתי פלסטינים וכי האירוע מתוחקר על ידי צה"ל". שרון לא התאפק ורמז כי לוחמי המילואים הללו הינם, לא עלינו, מתנחלים מאחד הישובים באזור. נורית יוחנן, עיתונאית "זמן ישראל" ובעלת טור בשבועון השמאל הדתי 'הדור' עד לא מזמן, התעלתה על שרון וכתבה בחשבון הטוויטר שלה: "עוד יום רגיל ביו"ש שבו אזרחים ישראלים מתועדים בתוך הכפר סעיר באזור חברון, שניים שולפים נשק לעבר פלסטינים ואחד מהם יורה".
התגובות לא איחרו לבוא: "מיליציות יהודיות שפועלות ללא כל אכיפה, ולמעשה עם עידוד מהממשלה", האשים אחד הגולשים. פעיל השמאל הקיצוני דרור אטקס ציין כי מדובר ב"הפגנת נוכחות יהודית באזור שמוגדר כשטח B", ואילו כתבת ערוץ 12 מיכל פעילן קבעה נחרצות נוכח האירוע כי "איראן זו באמת הדאגה הכי קטנה שלנו".
אם הקמפיין היה נעצר במחוזות השמאל הסהרורי ספק אם הייתי טורח להתייחס אליו, אולם הפעם באופן מדאיג הצטרפו אליו גם דמויות מהשוליים השמאליים של הציונות הדתית. אנשים שהתנגדו בעבר ליציאה מחוץ לגדרות, נאלצו להשלים בלית ברירה עם התמיכה הציבורית במפעל ההתיישבות החלוצית וכעת מנסים לרכז מאמץ כנגד הבקעת היעד הבא.
הם, בשונה מהשמאל, מכירים היטב את הלך הרוח בציבור הימין ומנסים ללכת בין הטיפות תוך פריטה עדינה על נושאים רגישים. באלו שנמצאים כבר עמוק בלב הקונצנזוס הם נזהרים מלגעת, ול"דמונים" בעזרתם יוכלו לקעקע פעילות מסויימת נבחרים בקפידה האנשים הנכונים. כך מותג מפעל החוות כאנשים חלוצים וציוניים שפועלים באופן מוסדר וחוקי לחלוטין, בהתאם לאישור הצבא וחוזי מרעה ושומרים על אדמות המדינה המופקרות בלבד בלי לחרוג מהן, בעוד שישנו קומץ אחר של נערים בגבעות שעומד מאחורי עימותים אלימים ומנסה לפלוש לתוך שטחים פלסטינים.
ההפרדה המאולצת הזאת היא הבל מוחלט שמנותק מהמציאות, ויעיד על כך כל אדם שמכיר מעט את השטח או פשוט נתוני האירועים והמקומות בהם התרחשו. אך החלוקה הזו אינה בעייתית כמו היעד המסוכן שהיא מנסה להשיג - בדמות עצירת ההתיישבות בגבולות מצומצמים ותואמי אוסלו.
בעשור האחרון חוללו הגבעות והחוות מהפכה בשטחים הפתוחים ביהודה ושומרון. קרוב למיליון דונמים מוחזקים כיום בבעלות יהודית על ידי בנייה, חקלאות ורעיית צאן רק בהתיישבות החלוצית, ולמעט אזורים ספציפיים שסבלו מהקפאה בפועל מסיבות מקומיות כמעט ולא נותרו מרחבים גדולים ריקים לחלוטין בשטחי C. למצב בו אזלו השטחים הפתוחים, תרמה רבות מהצד השני גם פעילותה של הרשות הפלסטינית שלא שקטה בנתיים על שמריה.
קרב איתנים התנהל מתחת לפני השטח בשנים האחרונות אל מול שעון חול שהלך ואזל - מי יתפוס ראשון כמה שיותר כיפות הרים, רכסים וגבעות. אם אך לפני שנים בודדות יכולת לטייל באזורים רבים ביו"ש בלי לפגוש נפש חיה, כיום כמעט ולא תמצא מקום בלי השתלטות חקלאית לכל הפחות או בתים של ממש ברוב הפעמים. אלו כמובן המקרים בהם לא הייתה חווה או גבעה שהקדימה תרופה למכה ותפסה את ההר המדובר. ככל שהלכו השטחים הפתוחים ונגמרו מאחת משתי הסיבות הללו, הפכה המערכה למאתגרת וצמודה הרבה יותר.
רועי הצאן היהודים והערבים כבר נאבקו על אותם שטחים, והבנייה הערבית התפשטה והגיעה לעיתים למאות מטרים בלבד מנקודת ההתיישבות היהודית. חווה שרצתה לעבד אפילו את השדה הסמוך, נאלצה באופן כמעט בלתי נמנע להתמודד עם התקפות ערביות ועימותים מתמשכים. גבעה שביקשה לפרוץ כביש גישה אליה, השלימה מראש עם העובדה שבמצב ההשתלטות הנוכחי כנראה שתוואי הציר יעבור בסמוך למבנים או מטעים שהוקמו לפני שהספיקה לתקוע את היתד הראשונה בשטח. דווקא בשטחי B, תופתעו לשמוע, נותרו שטחים נרחבים ריקים לחלוטין מנוכחות ערבית. הסיבה לכך פשוטה: בשלושת העשורים האחרונים ראתה הרשות הפלסטינית באזורים הללו שטחים שכבר נמצאים בידיה, וריכזה מאמצים בשטחי C תוך שהיא מורידה את שטחי A וB לרמת עדיפות שניה על בסיס זמן פנוי.
בימים אלו ניצבת לה ההתיישבות על צומת דרכים. מצד אחד הקמת חוות בשטחי C הפתוחים והריקים מתאפשרת כבר בדרך המלך, ומצד שני השטח בו ניתן לעשות זאת לפי אותם קריטריונים הולך ואוזל. 55 אחוזים מיהודה, שומרון ובנימין מוגדרים כשטחי A וB, ואחוזים רבים נוספים בשטחי C התמלאו כבר בעשור האחרון בהשתלטות ערבית בצפיפות משתנה, שהיאחזות בקרבתה גוררת עמה באופן בלתי נמנע עימות עם האויב.
כך למעשה האופציות לפעול בתוך מרחב ההכלה המערכתי הולכות ומצטמצמות, ומי שמנסה להוציא את הרגל מהמעגל ולחתור עוד קדימה מוקע ונרדף. בשבועות האחרונים ניסה אלוף הפיקוד אבי בלוט לשרטט משוואה נוקשה: גבעה או חווה ש"תייצר חיכוך" - עדרה יוחרם במיידי. החרמת העדר הראשונה בגבעת מקנה אברהם ששומרת למעלה מ10,000 דונמים בשטחי B בגוש עציון, התרחבה בתוך שבועות בודדים לארבע חוות וגבעות נוספות שמצאו את עצמן באמצע יום בהיר ללא עדר הכבשים או העיזים שהיווה חוד החנית במערכה. עשרות נקודות התיישבות נוספות אויימו כי גורלן יהיה דומה באם יעזו לרעות ב"מוקדי חיכוך". המסר היה ברור: את קווי ההתיישבות הנוכחיים אנחנו מכילים, תעצרו פה ואל תעזו להמשיך.
בשיאו של המאבק הזה בין מערכת הביטחון לאנשי ההתיישבות החלוצית שניסו להבקיע קדימה, הגיע לצערנו רצח יהודה שמואל שרמן הי"ד שחידד עוד יותר את הסכנה בהקפאת המצב הנוכחי. יחד עם אחיו, בעליה של חוות שובה ישראל ששוכנת מזרחית לישוב חומש, יצא יהודה בשבת לסיור שמירה על הקרקעות סביב החווה.
רק יומיים לפני כן הותקף רועה הצאן של החווה בשטחי המרעה - אירוע שזכה לתגובה צבאית רפה, והחשש מפני מחטף השתלטות מצד ערביי האזור התעצם עוד יותר. בעודם מסיירים עם ריינג'ר הביטחון, הבחין בהם מחבל מהכפר בית אימרין הסמוך, פרסס אחריהם עם רכבו והתנגש ברכבם בעוצמה בעת שחלפו ליד צוק סלע. יהודה עף מהריינג'ר ומצא את מותו במקום. אחיו דניאל נפצע, ובתושייה הצליח להזעיק את רבש"ץ חומש. תחילה ערבים נוספים שהתגודדו במקום יידו לעברם אבנים, אך בהמשך חדלו וכך ניצלו חייו של דניאל. המחבל נתפס רק לאחר שעות ארוכות, ובחשבון הפייסבוק שלו אותרו סרטוני תמיכה בחמאס ובטבח שמחת תורה.
עם היוודע דבר הרצח החל במחוזות השמאל מסע הכחשה והאשמת הקרבן שגם התהומות העמוקים ביותר של השפל טרם ידעו. מטענות שמדובר ב"תאונה מצערת" - ועד הכפשות פרועות שמפני כבוד המת לא אחזור אליהן כאן. עלתה עליהן בניבזותה הטענה שהפיגוע התרחש באזור שמוגדר כ"שטח A" ומכיוון שיהודה ואחיו "כלל לא אמורים להיות שם", הם אלו שלמעשה הביאו על עצמם את הפיגוע הקשה. הטענה המזעזעת הזו מגלמת את שורש החטא של הסכמי אוסלו. מדינת ישראל במו ידיה נרמלה את האנטישמיות הערבית, בכך שיצרה אזורים שלמים "יודן-ריין".
מדיניות אוסלו וההתנצלויות שהגיעו בעקבותיה בכל פעם שיהודי העזו להיכנס לחבלי הארץ הללו, הרגילה את האויב שפגיעה ביהודים שנכנסו לשם לגיטימית ואינה מהווה בעיה כלשהי. במקרה הזה של יהודה שרמן הי"ד, אפילו לא נכנסו סיירי החווה לכפר כלשהו. מי שיסתכל במפה יווכח לראות שבאיוולת בלתי נתפסת הוגדרו מרבית השטחים הפתוחים סביב הישוב חומש כשטחי A. רכסים עצומים שנותרו ריקים עד היום בשל תעדוף הרש"פ להשתלט קודם לכן על שטחי C.
בנסיעה של מאות מטרים בודדים מהחווה, מבלי שאפילו ניתן לשים לב לכך, עובר הקו הדמיוני המפריד בין C לA. הדבר היחיד שמבדיל באמת בין שני האזורים הללו, היא השאלה האם האויב המקומי התרגל לנוכחות יהודית, או שמא הוא חש כבעל הבית בעצמו ואפילו מקבל רוח גבית מרשויות המדינה להתייחס לכל יהודי במרחב כסכנה שיש לסכל במיידי.
תפיסת אוסלו שהאמינה בהענקת שליטה לרשות הפלסטינית על גושים שלמים, הכניסה יישובים רבים למובלעות בשטח ערבי שהפך בהמשך לקן טרור. גורלם של הישובים הללו היה למעשה בלתי נמנע מרגע חתימת הסכמי אוסלו והגירוש הפך לשאלה של זמן. את פשע הגירוש החלה לתקן הממשלה הנוכחית, אך בלי תיקון מהשורש תחזור המציאות בגלגל. אחרי 30 שנות אוסלו, אין אדם אחד בהתיישבות שתומך בשליטת הרש"פ וכולם מבינים שהענקת אוטונומיה לרשות הטרור הזו תתפוצץ לכולנו בפנים. אם במישור הביטחוני האסימון כבר נפל לכולם והחל להיות מיושם בשטח, אין שום סיבה להמשיך להכיר בחלוקת הארץ בפן ההתיישבותי.
בהלוויה הקשה שהתקיימה בישוב אלון מורה בו גדל יהודה הי"ד, קרא אביו יהושע לביטול חלוקת הארץ שהוסכמה עם רב המרצחים יאסר ערפאת: "ממשלת ישראל צריכה למחוק את חרפת הסכמי אוסלו ולהפסיק לקרוא לארץ ישראל בשמות גנאי, A,B,C. הדור שגדל פה לא למד ליבה, הוא לא יודע מה זה A B C, מה זה האותיות האלו. הם יודעים שכל ארץ ישראל שלנו. בעז"ה אנחנו מתחייבים להמשיך בדרכו".
את הצוואה שנכתבה בדמו של יהודה הי"ד עלינו לאזור אומץ ולקיים בשעה הגורלית הזו. לא להסתפק בגבולות אוסלו ובשטחים הפתוחים המעטים שנותרו לפליטה מהשתלטות האויב, אלא להמשיך קדימה בכל הכח. המהפכה והתמיכה הממשלתית בהתיישבות בשטחים הפתוחים כיום, היא ההוכחה הטובה ביותר לכמה כוח והשפעה יש לאזרחים שקופצים כנחשונים אל המים ומתווים לציבור את החזון שהיטשטש. את מה שנעשה בחוות ובגבעות יש לשכפל בהקדם גם לשטחי A וB, למקומות בשטחי C שהאויב כבר הספיק לפלוש אליהם ולא לפחד לדרוש בגאון גם גירוש, כיבוש והורשה לצד יישוב הארץ והפרחת השממה.