כמחנך, תמיד רעדתי מהמחשבה שיום אחד אקום בבוקר ואשמע שתלמיד שלי נהרג. ברוך ה' עוד מעט 11 שנה ואף פעם לא חוויתי את ההרגשה והבשורה הזו.
עד אתמול. אלוהים! אביעד, התלמיד היקר שלי. המתוק. המקסים. השקט. שנתיים חינכתי אותך בבית ספר 'חומת שמואל' ב'הר חומה'. איזו אצילות. איזה שקט פנימי. איזה בחינה של מים שקטים. תמיד ידעתי שאתה מהמובילים של הכיתה.
ממך אביעד למדתי שמנהיגים אמיתיים לא דוחפים ומנסים בכוח להגיע למנהיגות. היא פשוט מצביעה עליהם וכולם יודעים שהם שם, להוביל. למרות הכוח וההשפעה שלך על הכיתה, מעולם לא זכור לי שהרמת קול. שצעקת. שהתחצפת. תמיד בדרך ארץ. באצילות.
אלוהים, איך אפשר להגדיר בן אדם במילה אחת? אבל אם הייתי צריך בכל זאת לבחור אחת כזו, אז אתה לגמרי בבחינה של מלכות.
אביעד יקר, שמעתי בתחילת השנה שיחה למחנכים שאומרת לנו: "אף פעם אל תקפידו על תלמידים שלכם, כי גם התלמידים שעושים לכם את המוות, לכו תדעו איפה הם יהיו בעוד כמה שנים. לאן הם יתגייסו. ואולי, אולי חלילה עוד תשמעו שהם מסרו את הנפש על המדינה שלנו".
אבל אביעד. מקסים אחד. מעולם לא עשית את המוות לאף אחד. רק היית שם כל הזמן כשהייתי צריך אותך למשימות מיוחדות. לדבר עם חבר שאף אחד לא ספר אותה. להיות החלוץ.
קשה לי אביעד. אין במכללת 'הרצוג' שם סיימתי את תעודת ההוראה קורס שנקרא: 'אבל חינוכי - איך מחנכים אמורים להתאבל על התלמידים שלהם?'.
צר לי עליך מאוד תלמיד אהוב. צר לי על המשפחה. על אבא שלמרות שהיה בקבע, עדיין היה חשוב לו להגיע לימי הורים. על אמא שתמיד נתנה את התחושה שהיא מעריכה את המורים. מוקירה אותם.
כרגע אין לי מילים. באמת. רק עצב שאין לו סוף ואוקיינוס של כאב. ודמעות. וגעגוע. בחיים לא חשבתי שככה, ככה תהיה התחושה של לאבד תלמיד.
תשמור עלינו אביעד אהוב. אני מבטיח לך שהרוח שלך תמשיך לשאוג בעוצמות השקטות שלה מסוף העולם ועד סופו. יהי זכרך ברוך.