דמים בדמים נגעו. הדברים האלה נכתבים בדרכי חזרה מהלווייתו של סמל אביעד אלחנן וולנסקי הי"ד, שנפל בקרב בלבנון, או כדברי סבו, הרב עודד יבדל"א: "בארץ נפתלי".
כל הדרך חזרה מהדהדים באזני דבריו של יאיר, האב השכול, שגידל את בנו בכורו לחיים של תורה ומעשים טובים, ועם זאת חינך אותו בדיוק לדרך הזו, דרך של "הנני", של מסירות לעם ולמדינה, ומעל הקבר הפתוח עשה כל שביכולתו לעודד ולחזק את כולנו: את החיילים, את המפקדים, את הרמטכ"ל, וגם את הדרג המדיני ובראשו ראש הממשלה ושר הבטחון. את כולנו ביקש לחזק, ולוודא שנמשיך, לא נחלש ולא נרתע.
אני עומדת בלויה ומתבוננת גם על חלקת הקבר הסמוכה, שעודנה מעוטרת בזרים. רק לפני יומיים הוטמן שם, באדמת ההר המקודש הזה, רס"מ אוריה סרוסי ז"ל, תושב הר ברכה, ששירת מאות ימים במילואים, גם בעזה וגם בלבנון.
אוריה נהרג בעת שקפץ למי הירדן הסוערים בנסיון להציל מטביעה את בנו בן ה 10, אבל קודם לכן עמל מאות ימים ולילות, במסגרת מה שכונה "צוות סרוסי", במאמץ עילאי לייצר ולתפעל פתרונות טכנולוגיים שהצילו את חייהם של מאות לוחמים בעזה. לאורך כל מאות הימים האלה היו רעייתו תהילה, ושמונת ילדיו, שותפים דוממים ושקופים למאמץ האדיר הזה של אוריה, וגם הם, כמוהו, עשו זאת מתוך "הנני" פשוט וברור, מתוך הבנה שאם מדינת ישראל זקוקה לו - אז פשוט אי אפשר אחרת.
"למה הגעת לנחם?" שאלו אותי בבית משפחת סרוסי - "יש לך היכרות מוקדמת עם המשפחה?" "לא, אבל בעצם כן" - השבתי. מתוקף תפקידי בקבינט יש לי מעין-היכרות מוקדמת עם כל אותם חיילים, סדירים, קבע ומילואים, שאנחנו שולחים, שוב ושוב, להגן על המדינה ולהילחם למענה. וההיכרות הזו, שזכיתי אני וזכינו כולנו להכיר לאורך כמעט שנתיים וחצי של מלחמה, מייצרת אצלנו - בדרג מקבלי ההחלטות - בדיוק את אותה תובנה שביקש היום יאיר וולנסקי להעביר לנו: תובנה שיש על מי לסמוך. שיש כאן עם של גיבורי-על, כדברי השיר, שבעת הצורך מתייצבים, נלחמים במסירות עצומה, ומתוך כל אלה גם מנצחים.
"באתי לא רק לנחם" - אמרתי לתהילה ולילדים - "אלא גם ובעיקר להודות, לאוריה ז"ל ולכם. ממש כדברי השיר, אתם האנשים שנושאים את עמם עלי שכם. כמי שיושבת בקבינט, אני יודעת שאנחנו יכולים לסמוך עליכם, מדינה שלמה אסירת תודה לכם". בשעה שישבתי אצל משפחת סרוסי, לא יכולתי להגיד להם יותר מזה. שעה וחצי לאחר מכן כבר רעשה הארץ סביב דברי הרמטכ"ל המודלפים, שמציגים את אותה תמונה אבל מהצד השני: מעטים הם הנושאים בעול, ותפקידנו לתקן גם את זה.
אודה על האמת: הופתעתי מדברי הרמטכ"ל. התרגלתי, לאורך חודשים רבים, להתבונן במודעות שכותרתן: "אכפת לכם מבטחון המדינה?" ו"קחו אחריות על בטחוננו", כאשר מתחת לאותן כותרות - דרישה להתנגד לחוק הגיוס משום שהוא חוק בלוף, לא מספיק שוויוני, לא מספיק מגייס, ולא יוריד את הנטל מעל כתפי המילואימניקים. והנה מגיע הרמטכ"ל עם כותרת הפוכה: "אכפת לכם מבטחון המדינה?" - הוא שואל, "קחו אחריות על בטחוננו" - הוא דורש בתוקף, ואז מבהיר את דרישתו: כן לחוקק, ומיד, את חוק הגיוס! מוזר, לא? האם הרמטכ"ל חושב שהחוק צודק? או שוויוני? ודאי שלא. (וגם אני כמובן באותה דעה). אבל האם הוא מבין שהחוק הזה יועיל ליכולתו של צה"ל להמשיך ולהגן ולהילחם על בטחוננו? ודאי שכן.
"קח את-אהרן ואת-בניו אתו" - "קחנו בדברים ומשכהו" מפרש רש"י, כדרכו. שוב ושוב, עשרות פעמים לאורך כל התורה כולה, מקפיד רש"י להזכיר לנו שאי אפשר "לקחת" בני אדם כפי שלוקחים חפצים. כשרוצים או צריכים לקחת אדם, או ציבור, חייבים לשדלו ולשכנעו בדברים, ולשם כך, כמובן, צריך להבין מיהו האדם (או הציבור) הזה, מה אמונותיו, רצונותיו, חששותיו, תפיסת עולמו, וכדומה. את האמת הפשוטה והבסיסית הזו אנחנו חייבים להפעיל גם ביחס לגיוס החרדים. כתבתי על כך לא פעם, ועכשיו מגיע הרמטכ"ל ואומר, למעשה, את אותם הדברים ממש. ואף מסביר כמה זה קריטי.
הרמטכ"ל לא דרש להפעיל באופן מיידי את המשטרה הצבאית והכחולה גם יחד, לאסור אלפי צעירים חרדים, ולגייס אותם בכפיה. הוא לא דרש זאת כי הוא מבין היטב שזה לא יועיל, ולא יתקן את מה שמחייב תיקון בדחיפות: צה"ל צריך עוד חיילים כדי להמשיך ולנהל את המלחמה הקיומית והרב-זירתית בה אנו נתונים, ודרך המלך להביא לתוצאה הקריטית הזו היא לחוקק את חוק הגיוס, גם אם יש בו אלמנטים לא שוויוניים, מרגיזים, ולא תואמים את השקפת העולם שלנו. הדרישה החד-משמעית הזו של המפקד העליון של צה"ל חייבת להדהד היטב באזניהם ובמצפונם של כל מובילי "קמפיין הבלוף", שהובילו אותנו למצב בו אין לנו לא חוק ולא גיוס.
תנחומי מעומק הלב למשפחות הנופלים, תודתי העמוקה למשרתים ולמשפחותיהם, אלה הנושאים את עמם עלי שכם, ותפילתי שנדע לעשות את המעשה הנכון והמועיל, וללא דיחוי.