הרב יצחק שלו, רב העיר ירוחם ובוגר ישיבת ההסדר בעיר, תיאר בפני תלמידי ישיבת חולון את סיפור חייו האישי, תוך שהוא משלב זיכרונות מאותה תקופה.
הוא גדל בצפון תל אביב, בשכונת גני צהלה, בסביבה שאינה דתית מובהקת. "הבית שלי היה בית ספרדי, מסורתי, נחמד - עושים קידוש, יש פלטה, שומרים כשרות בסיסית, הולכים לבית כנסת בשבת, אבל יש חשמל, יש רכב", תיאר.
את לימודיו החל בבית ספר חילוני, וכשסיים רצה להמשיך עם חבריו. אולם אביו החליט אחרת: "לא שאני רוצה שתחזור בתשובה חס ושלום, אבל שיהיה בכל זאת קצת תורה". כך מצא את עצמו בבית הספר צייטלין, שינוי שלא התקבל אצלו בתחילה בקלות.
הרב שלו תיאר בכנות את תחושת אי-הנוחות: "הייתי יורד מהאוטובוס, והייתה לי עוד עשרים דקות הליכה לבית. אמרתי לעצמי - מה, ללכת עם כיפה ברחוב? לא נעים". לכן, היה מוריד את הכיפה ומכניס אותה לכיס עד שהיה מגיע לביתו.
לקראת בר המצווה החל מפנה משמעותי. אביו דרש ממנו ללמוד את כל פרשת השבוע, דבר חריג בסביבתו. הוא החל להתכונן תוך כדי הליכה הביתה, אך תוך כדי כך התעוררה אצלו שאלה עמוקה: "לא נראה לי שמה שרוצה הקדוש ברוך הוא מאיתנו זה להיות זמרים ולשורר פסוקים. צריך להיות פה עוד משהו".
השאלה הזו הובילה אותו להעמקה בלימוד. הוא סיפר כי החל ללמוד יותר ויותר, עד שבסוף כיתה ח' כבר כונה על ידי חבריו "הרב של השכבה", ובהמשך "הרב של בית הספר". "הייתי יושב בהפסקות ומעביר שיעורים, וכולם נקבצו סביבי".
בהמשך דרכו הגיע לישיבת ירוחם, אך לא מתוך כוונה להישאר. "הגעתי לישיבה על דעת זה שאני חצי שנה". במקביל, התקבל לתפקיד משמעותי בצה"ל בתחום המודיעין בערבית לאחר מיונים רבים.
אולם רגע מכריע הגיע בשיחה טלפונית מפתיעה: "מתקשרים אליי ואומרים לי - אתה מתגייס מחר". תגובתו הייתה מיידית: "אני עכשיו בסוגיה... מחר לא מתאים לי". כשהוסבר לו כי אם לא יתגייס יאבד את התפקיד הנדיר, השיב בפשטות: "אין בעיה".
כך, בהחלטה רגעית, ויתר על המסלול שתכנן. זו הייתה נקודת מפנה: "ככה, בהחלטה של רגע, ירד המודיעין מהעניין". במקום זאת המשיך בדרכו התורנית, ובהמשך שירת בצה"ל במסגרת אחרת.
גם במהלך שירותו המשיך לפעול מתוך אותה תפיסה. הוא סיפר כי העביר שיעורים לחיילים, ובאחד המקרים ניגשה אליו חיילת שסירב בעבר ללחוץ את ידה ואמרה: "אני לא דתייה... אבל אמרתי לעצמי שאני רוצה ללמוד, ואני רוצה ללמוד ממישהו רציני. אמרתי - אתה רציני, ממך אני רוצה ללמוד".
הרב שלו הדגיש כי סיפור חייו אינו סיפור של דרך חלקה, אלא של התמודדויות, שאלות ובחירות. הדרך לעולם התורה יכולה להתחיל גם מתוך מקום רחוק, אך מתוך חיפוש אמיתי ניתן להגיע לבנייה עמוקה של זהות ומשמעות.
בהמשך הרב יצחק שלו סיפר לתלמידי ישיבת חולון על תחילת הקשר האישי שלו עם הרב אליהו. כשנתיים לפני פטירתו של הרב, הוא זכה, יחד עם נכדו של הרב, להגיע אליו מדי יום ראשון למפגשים אישיים שנמשכו חמש עד שש שעות. המפגשים נועדו בתחילה ללימוד הלכות שבת ולכתיבת חומר תורני, אך בפועל הפכו למשהו רחב הרבה יותר.
במפגש הראשון, הגיע כשהוא מוכן היטב ללימוד הלכות שבת. הוא הביא עמו דפים מסודרים והיה בטוח שזה יהיה מוקד השיחה. אולם להפתעתו, הרב אליהו כלל לא עסק בנושא שהכין, אלא שאל אותו שאלות מגוונות לחלוטין, על עניינים שונים מהחיים ומההלכה.
הרב שלו תיאר את תחושת ההחמצה שחש באותו רגע. הוא אמר לעצמו כי ניתנה לו הזדמנות נדירה לשבת אצל אחד מגדולי הדור, אך במקום לנצל אותה כפי שציפה - הדברים התנהלו אחרת. למרות זאת, הוא המשיך להקשיב ולהיות נוכח.
במהלך אותו מפגש, שאל אותו הרב שאלה פשוטה לכאורה על הלכות ברכות. הרב שלו השיב לפי מה שידע, וציין כי כך כתוב ב"בן איש חי". אז שאל אותו הרב אליהו היכן הדבר כתוב.
הרב שלו תיאר את החדר שבו ישבו - חדר מלא ספרים מהתקרה ועד הרצפה, מכל הכיוונים. הרב אליהו ביקש ממנו להניח את ידו על אחד המדפים ולשלוף ספר. הוא כיוון אותו בתנועות קצרות - ימינה, שמאלה, למעלה, למטה - עד ששלף ספר "בן איש חי".
כאשר פתח את הספר, שם לב שמדובר בעותק ישן, קרוע ומרופט. בלבו תהה כיצד ייתכן שרב ראשי משתמש בספר כזה, ולא בעותק חדש. אך אז נפתח הספר בעמוד שבו הופיעה חותמת גדולה: "ישראל אבוחצירא - אב בית דין".
הרב אליהו הפנה את תשומת לבו לחותמת ואז אמר לו את המשפט שנחרט בו: "כולם חושבים בבא סאלי זה עושה מופתים, מתפלל, זה נכון - אבל זה לא בבא סאלי".
בהמשך דבריו, הביא הרב יצחק שלו סיפור נוסף ששמע מהרב אליהו על הבבא סאלי, אשר המחיש לדבריו את עיקר גדלותו.
לפי הסיפור, הבבא סאלי היה נוהג לעמוד ליד המזוזה ביציאתו מן הבית, ולהתפלל במשך דקות ארוכות. מנהג זה היה מוכר, אך החידוש היה במה שעשה גם כאשר נכנס לביתו - שוב היה עומד ומתפלל זמן ממושך.
הרב אליהו שאל אותו לפשר הדבר: מדוע יש צורך בתפילה גם בכניסה לבית. הבבא סאלי השיב לו תשובה מפתיעה: "אני בטבע שלי כעסן גדול מאוד".
הבבא סאלי העיד כיי די היה בדבר קטן - אפילו שינוי קטן במקום של חפץ - כדי לעורר בו כעס. לכן, לפני שנכנס לביתו, היה מתפלל ומבקש מהקדוש ברוך הוא שיעזור לו לשלוט במידותיו, שלא יכעס, ושיקבל את בני ביתו בסבלנות ובפנים יפות.
הרב שלו הדגיש כי זהו לב הסיפור - לא הניסים ולא הברכות, אלא המאבק הפנימי. הרב אליהו אמר לו במפורש: זהו הבבא סאלי האמיתי - עבודת המידות.
הוא הוסיף וסיפר כי גם בהקשר אחר, כאשר נשאל הבבא סאלי כיצד ברכותיו מתקיימות, הוא לא ייחס זאת לכוחות מיוחדים בלבד. תחילה אמר שיש לו "זכות אבות", אך כאשר נדרש להסביר יותר, סיפר על אירוע מילדותו.
כילד צעיר, שיחק עם חבריו וכאשר כעס - קילל. אביו גער בו ואמר לו שהפה לא ניתן לאדם כדי לקלל, אלא כדי לברך. מאז אותו רגע, כך סיפר, הקפיד כל חייו שלא להוציא מפיו דבר רע.
הרב שלו ציין כי גם הרב אליהו עצמו נהג כך, והקפיד שלא לומר על דבר "פסול", אלא לבחור לשון עדינה יותר. בעיניו, זהו ביטוי מעשי של אותה דרך - בניית קדושה דרך שליטה בדיבור ובמידות.
הרב שלו ציין כי מכאן נובעת גם ההבנה הרחבה יותר: קדושה אינה רק רגעים של תפילה או התעלות, אלא היכולת לחיות נכון בתוך המציאות המורכבת, ולהתמודד עם כעס, קושי ואתגרים יומיומיים.
כך סיכם את המסר המרכזי - עבודת המידות היא יסוד הקדושה, והיא זו שבונה את האדם באמת.