השר עמיחי אליהו שהגיש את חוות הדעת לנשיא בשם הרשות המבצעת פרסם הערב (מוצאי שבת) דברים בהם התייחס לפרשת קו 300 ולציון יום פטירתו של הנשיא חיים הרצוג ולחנינה המתבקשת.
"זה היה ערב אביבי של י' בניסן תשמ"ד, בדיוק הלילה לפני 42 שנים. ארבעה מחבלים עזתיים בני 18 עלו על אוטובוס קו 300 של אגד. וארבעים ואחד נוסעים ישראלים בדרכם מתל אביב לאשקלון הפכו לבני ערובה כשהם כלואים באוטובוס במשך הלילה.
המחבלים היו חמושים בסכינים ובמזוודה שטענו שהיא ממולכדת. לפנות בוקר הסתערו לוחמי סיירת מטכ"ל על האוטובוס. שני מחבלים נהרגו בהסתערות. ושניים נוספים נתפסו בחיים. ואז קרה מה שקרה. ראש השב"כ אברהם שלום נתן פקודה. אהוד יתום, ראש אגף המבצעים, ביצע. שני המחבלים שנתפסו חיים הוצאו להורג בשדה סמוך", כתב השר אליהו.
"כשהרציונל היה פשוט: מחבל שחוטף ישראלים צריך לדעת שהוא לא יוצא מזה חי. אבל אז צץ תצלום בו נראו המחבלים החיים כשהם בידי הלוחמים. אחד העיתונים פרסם את התמונה והחלה סערה שקרעה את הציבור הישראלי לשניים. חקירות. ועדות. דרישות להעמיד לדין. התקשורת זעקה על רצח המחבלים 'המסכנים'. הציבור התפצל.
מערכת הביטחון הזדעזעה. מפכ"ל המשטרה התפטר. ראשי השב"כ נחקרו. והמדינה נקרעה. איש אחד עמד באמצע הסערה. חיים הרצוג שמו, נשיא המדינה. הוא הסתכל על התמונה המלאה, זו שבית המשפט התקשה לראות. הוא הסתכל על מערכת הביטחון שמתפרקת מבפנים. על לוחמי צללים שהסתכנו למען המדינה ועכשיו עומדים לבד מול זעם ציבורי.
על עם שנקרע לגזרים סביב שאלה שאין לה תשובה פשוטה. אך הנשיא הרצוג המנוח לא נתן לפרוצדורה המשפטית לכלוא את מי שהגנו על המדינה. הוא ידע שלפעמים צדק קיצוני הינו חוסר צדק משווע. הוא הפעיל את הסמכות שהחוק נתן לו בדיוק לרגעים כאלה. רגעים בהם השאלה איננה אשם או זכאי, אלא שאלה של מהו האינטרס הציבורי. זה לא היה פופולרי. השמאל זעק שמדובר במעשה רצח בלתי חוקי. הימין דרש לתת גב ללוחמים. והנשיא הרצוג, בגילוי מנהיגות ואומץ לב קיבל החלטה לסיים את הפרשה ולחון לאלתר את כלל המעורבים בחיסול המחבלים, תוך הבנה כי ישנם רגעים שבהם להמשיך את המשפט זה להמשיך לקרוע את העם, ולחנון זה להתחיל לרפא אותו", כתב.
"היום, י' בניסן, מלאו 29 שנים לפטירתו של חיים הרצוג ז"ל בימים אלו, עומד בנו ממשיך דרכו, הנשיא יצחק בוז'י הרצוג, באותו מקום שעמד אביו. אל מול משפט שנמשך יותר מידי שנים. משפט בו השופטים עצמם רמזו לתביעה לחזור מאישום השוחד של סיקור אוהד, שלא היה אוהד, ואף כתבו על "הצורך בסיום המשפט לטובת העניין והמדינה". כאשר למרות הכל ניצבת היועמשי"ת בהרב מיארה בסירובה העיקש לרדת מהעץ אשר עליה טיפסה.
מחיר הסירוב הינו ראש ממשלה שמחלק את זמנו בין חדרי קבינט המלחמה לבית המשפט. עם שמדמם מבפנים ומבחוץ. ופעולות משפטיות עקומות הנוגדות באופן מובהק את האינטרס הציבורי. ביום שכזה, הקריאה לנשיא בוז'י הרצוג איננה קריאה של תפיסת צד, כי אם קריאה של גילוי מנהיגות. אביך ז"ל ידע שחנינה אינה ויתור על הצדק כי אם ההכרה שיש צדק גדול יותר. צדק של אומה שלמה, של מדינה שחייבת להמשיך לתפקד, של עם שרוצה לחזור להיות עם אחד ומאוחד היודע לחלוק בכבוד. אביך הביא סולם כשהמערכת סירבה לרדת מהעץ. הלילה, ביום השנה לפטירתו, הכדור בידיך. עם ישראל כולו מקווה שתתעלם מרעשי הרקע המגיעים משולי החברה. תגלה מנהיגות ותלך בדרכו".