פרופ' הרב יצחק כהן, המנהל האקדמי של הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית קרית אונו, מומחה לדיני משפחה, מתארח באולפן הפודקאסטים של ערוץ 7 לשיחה על חלוקת ממון, ירושות, נכסים משותפים והסכמי ממון.
האירוע שהוצג בפני הפרופסור הוא אירוע בו אדם ירש דירה ומיהר לרשום אותה גם על שם רעייתו, אלא שזמן קצר לאחר מכן היא הודיעה שברצונה להתגרש, ומאז ועד היום השניים נתונים בסבך משפטי שבו היא תובעת מחצית מדירת הירושה, והוא טוען שצירף אותה לירושה רק מאהבתו אותה.
הרב פרופ' כהן פותח ומעריך כי סיכוייו של הבעל לצאת וידו על העליונה קטנים, שכן רישום של בן זוג בטאבו נחשב למתן מתנה, ובחוק הישראלי מתנה אינה מותנית. כך הדין בבית המשפט הישראלי. לעומתו, בבית הדין הרבני יתכן וניתן יהיה להיתלות בטענה שהמתנה הייתה מותנית. החוק הישראלי מחייב שתהיה התניה בכתב כדי לבסס טענה שהמתנה מותנית.
הרב כהן מציין כי הורים שרכשו דירה עבור בנם ורשמו אותה על שמו, ייתכן ויגלו שברבות השנים הזכויות בדירה הופכות להיות שייכות גם לרעייתו. הדברים תלויים במספר פרמטרים כמו שיפוצים, השקעות של בני הזוג בנכס, מצגים בין בני הזוג ועוד.
במקרה בו הוריו של חתן העניקו לו סכום לחתונתו ולתחילת חייו עם רעייתו: לו הכסף נכנס לחשבון על שמו הפרטי, הסכום יישאר בבעלותו שלו. אם הסכום יתורגם לרכישת דירה שתירשם בטאבו חצי בחצי, המשמעות היא הקניית מחצית מהסכום לרעייתו. כמובן הדבר נכון גם במקרה ההפוך בו הסכום ניתן לאישה והיא נוהגת כאמור.
על מנת למנוע מעבר זכויות לרשותו של בן הזוג יכולים הורי בן הזוג המקבל להשאיר את הדירה על שמם ולא לרשום את שמו של בנם או בתם בטאבו. הורים לרוב נמנעים מכך בשל שיקולי מיסוי מכיוון שאז ההורים מחזיקים בידיהם דירה שניה עם מיסוי גבוה יותר ועוד. במידה וההורים אינם מעוניינים שהדירה תישאר על שמם, עדיף להם לרשום את הדירה על שמו של בנם או בתם בלבד. אילו יצרכו בני הזוג להשלים במשכנתא את הסכום שנתנו ההורים עד לסכום שיאפשר רכישת דירה, הבנק צפוי לדרוש שהדירה כולה תירשם על שם שני בני הזוג. המשמעות המעשית של הרישום המשותף הוא שהסכום שניתן על ידי ההורים למעשה ניתן גם לבן הזוג של בנם או בתם במתנה.
על מנת לפתור מציאות זו, יש החותמים על הסכם ממון שקובע שגם אם הדירה רשומה כשייכת חצי חצי לשני בני הזוג, זו אינה החלוקה האמיתית ביניהם. כידוע עקרונית "הסכמי ממון גוברים על הטאבו". פרופ' כהן מוסיף כי על אף קביעה עקרונית זו, האקטיביזם השיפוטי מביא שופטים לומר שאם היו שיפוצים בדירה ועוד, התנהגות זו יכולה להתפרש כזניחתו של הסכם הממון. המענה לכך יכול להיות הסכם ממון נוסף שייחתם בשלב מאוחר יותר. מה שקצת קשה לקבל ביחסים בין בני זוג, שכן אמירה בה 'למרות השיפוצים הסכם הממון שריר וקיים' היא אמירה קשה בין בני זוג. אפשרות נוספת היא לא לשפץ את הדירה ולא לגור בה (במקרה והיא רשומה על שם אחד מהם), וזו נחשבת הפרדה בהתנהגות שהמשפט מכיר בה בתנאים מסוימים כמונעת שיתוף בדירה.
הרב פרופ' כהן מציג מקרה שאירע לאחרונה והובא להכרעתה של השופטת וילנר, ובו אישה קיבלה קרקע חקלאית במתנה מאביה. במשך שנים בעלה הפשיר את הקרקע לבניה. לאחר שנים מכרו את הקרקע לקבלן בתמורה לשבע דירות. כאשר התגרשו ביקש הבעל מחצית מהדירות. הם היו נשואים במשך 23 שנים. העמל שהאיש השקיע בקרקע וקידם אותה לבניה, השכיר את הדירות ועוד אכן הקנו לו מחצית מהזכויות בדירות. השופטת קבעה שיש להוסיף ולחלק בין בני הזוג גם את הקרקע שניתנה במתנה לאישה לבדה.
אירוע שכזה יכול היה לקבל מענה בהסכם ממון, שהוא אמנם לא נעים לביצוע בין בני זוג שעומדים להינשא, אך בשנים האחרונות מדובר בצעד מקובל יותר ויותר בין בני זוג, בעיקר בפרק ב של בני הזוג, או בעיקר כאשר אחד מהם מחזיק בנכס שבו השקיע את כל הונו.
(אין באמור כדי למנוע ייעוץ משפטי בכל מקרה לנסיבותיו הספציפיות)