"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אל מה אנו מצפים? מה הן אותן נפלאות אליהן אנו מייחלים?
בליל הפסח נסוב אל שולחן ליל הסדר. חג של אחדות, המבטא את החיבור העמוק של עם ישראל אל אלוקיו, ובו מתגלה כוח האמונה שמקורו ושורשו בניסי יציאת מצרים. באותו לילה מופלא, בו אנו מקיימים בקריאת ההגדה את מצוות סיפור יציאת מצרים, אנו נעים בין שני צירים: מחד- בחלק הראשון של ההגדה אנו עסוקים בזיכרון ניסי יציאת מצרים המופלאים, בהם התרוממנו אל למעלה מהטבע וזכינו לחירות עולם ביציאתנו מ"ערוות הארץ". ואילו בחלק השני של ההגדה אנו נוסקים אל העתיד המיוחל, בכמיהה אל עולם של גאולה ושל טוהר. מזיכרון העבר אל תקוות העתיד.
כותב על כך המהר"ל מפראג (תחילת "דברי נגידים"): "כי יציאת מצרים נקראה גדלות, על שם גדלות מעשיו הנוראים שעשה ופעל כאשר יצאנו ממצרים במורא גדול זה גילוי השכינה. ואנחנו מבושרים ומובטחים מן גואלנו חי ע"י עבדיו הנביאים שלעתיד יקנו ישראל עוד מדריגה יותר עליונה, ויעשה הקב"ה עמהם עוד גדולות על כל גדולות, נוראות על כל נוראות, כמו שנאמר 'כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". דומני שדווקא בימים אלו, בהם אנו נוכחים בתעצומות העוז של צבאנו ואומתנו, אנו נמצאים בציפייה שאכן העתיד המיוחל כבר נמצא בפתחנו, ועלינו להתפלל ולפעול אל המשך תהליך גאולת ישראל ביתר שאת וביתר עוז.
אולם, יש לחזור אל ליל יציאת מצרים ואל הפלא הגדול של אותו הלילה. מחד - גילויים נשגבים ומופלאים, "לילה כיום יאיר", הקב"ה נוגף במצרים ולבני ישראל יש גילוי עליון ומופלא. אולם, מאידך, בני ישראל נדרשים להתעורר. החל מעשירי בניסן בני ישראל נדרשים לעמוד אל כנגד האלילות המצרית, להפריש את הטלה שהיה אלילם של המצרים, ולהתכונן אל הקרבת קרבן הפסח. מבאר בעל ספר החינוך שקרבן זה, שהינו הייחודי מבין קרבנות השנה, מבטא את "בואנו בבריאת נאמנה" עם השי"ת.
הברית, שבשורשה הינה קשר פנימי וחיבור רוחני, באה לידי ביטוי בקרבן. מחד, הקרבן מבטא את ההתנתקות מטומאת מצרים, ומאידך עת בני ישראל סועדים מבשר הצלי בליל ט"ו בניסן הם נכנסים בברית עולם עם בוראם. מהלך כפול זה, מבטא הן את ההתנתקות מטומאת מצרים והן את הכניסה לעולם הקדושה. זו משמעותו העמוקה של קרבן הפסח, עליו נימנים כלל ישראל, וזאת כביטוי לאחדותם בדבקותם בבוראם.
אולם קרבן הפסח הינו ציווי לדורות. אמנם בזמן שבית המקדש עמד על תילו היה לו צביון שונה, אולם המסר אחד: עם ישראל מתכנס כולו בבית המקדש, בחיבור אחד, כביטוי לברית שחוזרת ומתחדשת מידי שנה עם בורא העולמים.
באופן זה קרבן הפסח היה קרבן הברית בצאנו ממצרים, אולם הוא היה הראשון גם בכניסתנו לארץ ישראל לאחר ארבעים שנות הנדודים במדבר. כאמור, הוא מבטא את חידוש הברית בממד הכפול שלה. אנו מכריזים קבל עם ועולם על חיבורנו העמוק לבוראנו.
ההגדה שלפנינו הינה הגדת הגלות. היא נכתבה בראשיתה עוד בזמן הבית, אולם יש בה לא מעט סממנים של חשכת החורבן והגלות. אולם, היא מבטאת את הציפיה והערגה אל העתיד המיוחל, בו נזכה להסתופף בחצרות בית ד', סביב קרבן הפסח.
בלילה זה, עת נתכנס כולנו אל שולחן ליל הסדר, ונאמר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", עלינו לכוון אל ירושלים הבנויה סביב מזבח העומד על תילו. עלינו להתעורר באופן מעשי, ולהפנים שציפיית המקדש והעתיד אינה רק ציפייה רוחנית וירטואלית אלא עליה ללבוש פנים מעשיות. לקרום עוד וגידים. עלינו לקום בדרישה, בכל המישורים האפשריים, למען נזכה בע"ה במהלך השנה הקרובה לבנות מזבח חדש, ולחדש את הקרבת קרבן הפסח שהוא קרבן הברית. מבחינת ההלכה זהו הקרבן הראשון אותו ניתן לחדש באופן מעשי, שכן הואגם קרב וגם נאכל בטומאה.
כאמור, דווקא בימים אלו בהם אנו רואים את ניסי ד' ועוזו, הבה נתעורר בליל השימורים, המשומר לדורות, בציפיה ובערגה. בהתעוררות רוחנית ומעשית, למען נזכה שכבר בשנה הבאה נזכה אל חידוש העבודה כימי עולם וכשנים קדמוניות!
בברכה שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.
הכותב הוא ראש המדרשה לידע המקדש ורב מכללת אמונה