שלושה עשורים לאחר שנחתם על דשא הבית הלבן, "הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני" (הסכם אוסלו ב') הפך למסמך משפטי ארכאי, המנותק לחלוטין מהוויית החיים ביהודה ושומרון בשנת 2026.
בעוד מדינת ישראל ממשיכה לכבד בדקדקנות קווי מפה ששורטטו ב-1995, הצד הפלסטיני הפך את השטח למכשיר ללחימה אסטרטגית. השאיפה היסודית של המחנה הלאומי הייתה ונשארה החלת ריבונות מלאה על מרחבי המולדת, אך נוכח המורכבות המדינית והסתייגויות הממשל בוושינגטון מצעדים רדיקליים וחד-צדדיים, עלינו לאמץ אסטרטגיה של "ריבונות מעשית". הגיע הזמן להסדרה מחדש של מרחב יהודה ושומרון, לא כצעד של שבירת כלים, אלא כעדכון מתחייב של המציאות בשטח.
הפקיעה המשפטית: חוזה שתם זמנו
הבסיס לתיקון המפות אינו רק פוליטי, אלא משפטי מובהק. הסכם אוסלו ב' הוגדר מלכתחילה כ-Transitional Agreement (הסכם מעבר). סעיף I, פסקה 2 של ההסכם קובע במפורש: "The five-year transitional period... will expire no later than May 4, 1999". במשפט הבינלאומי, חוזה שתוקפו הוגבל בזמן ושתנאיו המהותיים הופרו באופן עקבי, אינו יכול להישאר מחייב לנצח. מאז 1999, ההסכם מתקיים במצב של "החייאה מלאכותית" מכוח התנהגות בלבד.
הרשות הפלסטינית עצמה הכריזה פעם אחר פעם על התנערותה מההסכמים. בנאומו המפורסם בעצרת הכללית של האו"ם ב-30 בספטמבר 2015, הצהיר אבו-מאזן: "אנו מצהירים כי לא נוכל להמשיך ולהיות מחויבים להסכמים אלו". בכינוס המועצה המרכזית של אש"ף ב-2018, חזר והדגיש: "הסכמי אוסלו - הם הסתיימו. ישראל הרגה אותם". כאשר צד אחד מכריז על Repudiation (התנערות) מהסכם ופועל בניגוד מוחלט לסעיפיו הביטחוניים, ישראל אינה יכולה להישאר הצד היחיד המקיים ציות חד-צדדי להסכם שפג תוקפו.
אסטרטגיית ההפרדה: "ריבונות במרחב, לא בקהילה"
חשוב להבהיר: המתווה המוצע אינו שואף לנטילת אחריות על חיי היומיום של האוכלוסייה הפלסטינית. ההפך הוא הנכון - לישראל אין אינטרס לנהל את המערכות המוניציפליות, החינוכיות או הבריאותיות בערים ובכפרים הפלסטיניים.
העיקרון המנחה הוא הפרדה ברורה: הרשות הפלסטינית תמשיך לשאת באחריות האזרחית על המרכזים המאוכלסים, ובכך תמנע חיכוך מיותר ותאפשר למערכת המנהלית לתפקד. התיקון הנדרש מתמקד אך ורק בשטחים הריקים (או כמעט ריקים) מפלסטינים השבת שליטה ישראלית במרחבים הפתוחים מאפשרת לנו להחזיק בקרקע האסטרטגית מבלי להפוך לריבון על אוכלוסייה עוינת. זהו הפתרון האיזוני: הפרדה בין האוכלוסייה לבין השטח.
האסטרטגיה: פריסה מחדש (Redeployment) ורוב יהודי
אל מול ממשל טראמפ, עלינו לפעול בדוקטרינה של הערכות מחדש. היעד ברור: העמקת האחיזה הישראלית בשטחים הפתוחים כדי להכשיר את הקרקע ליצירת רוב יהודי ביהודה ושומרון. פריסה מחדש של כוחות הביטחון והחזרת הסמכויות התכנוניות של המנהל האזרחי לשטחים אלו תמנע את חנק היישובים היהודיים ותבטיח מרחב תמרון חיוני.
התיקון הנדרש: השבת המרחב האסטרטגי
הדוגמאות הבאות הן רק קצה הקרחון של מהלך הסדרה נרחב הנדרש בכל רחבי יו"ש:
"השמורות ההסכמיות" במדבר יהודה: אלו שטחי ענק שהועברו בלחץ אמריקאי במסגרת הסכם וואי. הם הפכו למוקד של פגיעה סביבתית ופריצת צירים פלסטינית. השבתם למעמד שטח C היא קריטית לשמירה על עתודות הקרקע במזרח המדינה.
מרחבים ריקם אסטרטגיים: לדוגמא, המרחב שבין עמנואל ליצהר, המרחב של אגן נחל תאנים, והשטח שבין קדומים לאבני חפץ, השטח הנרחב של ואדי זארקה, שבין גוש דולב טלמונים לנווה צוף, אלו כמובן מספר דוגמאות מיני רבים. השליטה הפלסטינית בשטחים פתוחים היא אנומליה ביטחונית. הגדרתם מחדש כשטחי C תייצר רצף יהודי ותבלום את הניסיון לבודד את היישובים.
צפון השומרון: המרחבים של צפון השומרון הפכו לוואקום ביטחוני. שטחים גדולים כמו בקעת סאנור ורבים נוספים הועברו לשליטה פלסטינית כי לא השכלנו והספקנו להתיישב בהם, והנשיא קלינטון דרש מרבין, נתניהו וברק לתת אחוזים ניכרים. פריסה מחדש בשטחים אלו תמנע התבססות טרור ותאפשר תכנון התיישבותי ארוך טווח.
עבודת מיפוי יסודית תוביל להערכתי להחזרת למעלה ממחצית משטחי A ו B לידיים יהודיות
סיכום: הדרך לריבונות עוברת בשטח
לאור ה"הפרות היסודיות" של הסכמי אוסלו, לישראל יש זכות משפטית מלאה לעדכן את המפות. צמצום הרשות הפלסטינית אל תוך המובלעות האורבניות המאוכלסות שלה, תוך השבת השטחים הלא-מאוכלסים לידיים ישראליות, הוא הצעד המעשי ביותר בדרך ליצירת הרוב היהודי ביו"ש. זהו הניצחון האמיתי על קונספציית אוסלו: לא בהמתנה לאישור בינלאומי, אלא בתיקון המציאות בשטח, דונם אחר דונם, עד להחלת הריבונות דה-פקטו.
לדברים הללו מצורפת אזהרה
הקמת גבעות בעת הזו בשטחי B ו A בלא תיאום מדיני, על ידי מי שמתיימרים לפעול בשם מתיישבי יש"ע, פוגעת באופן אנוש במגמה הלאומית ממלכתית שאותה הצגתי לעיל. חמור יותר כאשר הפעילות הזו מלווה באלימות הן כלפי ערבים והן כלפי חיילי צה"ל.