הרב פרופ' נחום רקובר (93), חתן פרס ישראל ומבכירי המומחים למשפט עברי, התארח לריאיון מיוחד בפודקאסט ערוץ 7, בו פרס את משנתו על מערכת המשפט הישראלית ושיתף בזיכרונות נדירים מגדולי הדור של המאה הקודמת.
בפתח הריאיון התייחס פרופ' רקובר לחקיקה האחרונה המרחיבה את סמכויות בתי הדין הרבניים לדון בבוררות בדיני ממונות. לדבריו, מדובר במהלך שהיה מתבקש כבר לפני שני עשורים, "חקיקה שהיייתה מתבקשת כבר לפני 20 שנה כשבית המשפט ביטל את מה שהיה לפני כן".
הוא הסביר כי הצורך בתיקון נולד בעקבות התערבות משפטית חריגה, כאשר שופטת העלתה לראשונה ספק בדבר סמכות בתי הדין - פסיקה שהתקבלה למרות התנגדות חלק מהשופטים והובילה לצורך בהסדרה חקיקתית מחודשת.
בהמשך עמד על ההבדלים המהותיים בין המשפט העברי לשיטות משפט אחרות, תוך דגש על היושרה המוחלטת הנדרשת מדיינים ואיסור השוחד. הוא הפתיע כשציין כי גם בעולם המשפט הכללי שואבים עקרונות מהמקורות היהודיים. הוא סיפר על מקרה שבו שופט בריטי הסתמך על מקור מקראי כדי לבסס את זכות השימוע, והסביר כי עקרונות יסוד של משפט הוגן מושרשים במסורת היהודית והשפיעו גם על מערכות משפט אחרות.
בהתייחסו למערכת המשפט בישראל, אמר רקובר כי השופטים "אנשים נהדרים וישרים בדרך כלל", אך הבעיה המרכזית היא ש"לא לימדו אותם תורה", ולכן פסקי הדין אינם מבוססים על ערכי המשפט העברי. מצב זה מוביל לכך שפסקי דין מתקבלים על בסיס עקרונות שאינם תואמים את תפיסת הצדק היהודית.
עם זאת, הוא ציין כי ישנם שופטים בודדים שעשו שימוש במשפט העברי והצליחו לשלבו בפסיקותיהם. הוא הזכיר כי עוד לפני חקיקת חוק יסודות המשפט נעשה שימוש כזה, וכי גם לאחריו קיימים פסקי דין הנשענים על מקורות יהודיים.
רקובר התייחס גם לרפורמה המשפטית ואמר כי יש צורך בהשבת המשפט לרוח היהדות, ולא רק בשינויים טכניים במערכת. הוא ציין כי "השופט איננו רק גורם פאסיבי אלא עליו להיות מעורב בחקר האמת ובהובלת ההליך המשפטי".
עם זאת, הוא הדגיש כי האקטיביזם השיפוטי צריך להיות מבוסס על ערכים יהודיים. "כשההשלמה נעשית לפי רוח היהדות היא מבורכת", אמר, והזהיר כי כאשר היא מתבצעת ללא בסיס זה, היא עלולה להוביל לתוצאות בעייתיות.
בהתייחס לחשש בציבור מפני החלת המשפט העברי, אמר כי מדובר בפחד הנובע מחוסר היכרות. "יש להם מה לחשוש מפני האור החזק", ציין, והסביר כי שינוי כזה מצריך הסתגלות לערכים שלא תמיד מוכרים לציבור הרחב. הוא ציין כי רבים מהערכים המרכזיים במשפט המודרני, ובהם זכויות האדם, יושר וצדק, מצויים כבר במשפט העברי. הוא הדגיש כי שימוש רחב יותר במקורות אלה עשוי לתרום לחיזוק מערכת המשפט בישראל.
נושא רגיש שעלה בריאיון הוא השימוש בעינויים כלפי חשודים, ובפרט צעירים יהודים. "קשה להכביר מילים על הנושא הזה", אמר, והוסיף כי התחושה האישית שלו היא קשה במיוחד. "כואב מאוד". רקובר השווה את המצב לגישות משפטיות במדינות אחרות, וציין כי במערכות משפט מסוימות, כמו בארצות הברית, היו פוסלים ראיות שהושגו באמצעות עינויים. הוא טוען כי מדובר בעקרון יסוד שנועד לשמור על תקינות ההליך המשפטי.
בהקשר זה הדגיש כי השאלה אינה רק משפטית אלא גם מוסרית, וכי יש לבחון את אופן הפעולה של רשויות האכיפה לאור ערכים של צדק והגינות. "אמצעים קשים עשויים לפגוע באמון הציבור במערכת".
פרופ' רקובר חשף כי העלה בפני שר המשפטים, יריב לוין, הצעה להפוך את הידע במשפט העברי לקריטריון משמעותי במינוי שופטים, "דיברתי איתו והוא חושב שבאמת ראוי שהדבר יהווה קריטריון במינוי שופטים". הוא מדגיש כי מדובר בצעד מתבקש לאור העובדה שהחוק עצמו מחייב להיעזר במקורות המשפט העברי.
"בוודאי צריך לאמן את השופטים בידיעת המשפט העברי", אמר, והוסיף כי כיום ההיכרות עם התחום מצומצמת מאוד. הוא ציין כי קיימים שופטים בודדים, בהם השופט משה דרורי, שעשו שימוש נרחב במשפט העברי בפסיקותיהם.
בהמשך הציג רקובר דוגמאות להשפעת המשפט העברי על החקיקה בישראל. הוא ציין כי חוקים שונים, בהם חוק השליחות וחוק השומרים, מבוססים על עקרונות תלמודיים, גם אם לעיתים הדבר אינו גלוי לעין. הוא מספר כי במקרים רבים שולבו עקרונות אלה בניסוח מודרני, כך שהם משתלבים במערכת המשפט הקיימת. הוא הסביר כי מדובר בתהליך מתמשך של שילוב ערכים יהודיים במסגרת החקיקה.
רקובר סיפר גם על מעורבותו האישית בוועדות שעסקו בגיבוש חוקים, וציין כי חלק מהעקרונות שנקבעו נובעים ישירות מהמשפט העברי. השפעה זו באה לידי ביטוי בעשרות ומאות הוראות חוק. הוא הדגיש כי המשפט העברי אינו רק מערכת תיאורטית, אלא מקור חי לפתרונות משפטיים גם במציאות המודרנית וניתן להיעזר בו כדי להתמודד עם סוגיות מורכבות ולהציע פתרונות ערכיים ומעשיים.
חלקו המרגש ביותר של הריאיון הוקדש לעשרות סיפורים נדירים מהשנים בהן זכה להיות במחיצתם של הרב יעקב משה חרל"פ, הרב צבי יהודה הכהן קוק, הרב אריה לוין, הרב הנזיר והרב שלום נתן רענן.
תחילה הוא שיתף כי מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל שימש כסנדק בברית המילה שלו, כחלק מקשר משפחתי קרוב בין המשפחות, מדובר היה בקשר עמוק שנשען על זיקה משפחתית ורוחנית.
בין הסיפורים הבולטים על הרב חרל"פ סיפר רקובר כי זכר את דמותו הקדושה ואת הנהגתו, במיוחד באירועים ציבוריים. "אני זוכר בשמחת תורה את הריקוד שלו, איך שהוא היה רוקד בדבקות, ובגבורת הגוף גם כן, היה קופץ קפיצות".
עוד הוסיף כי הריקוד של הרב חרל"פ הותיר רושם עמוק לאורך השנים, וציין כי גם כיום הוא מתפעל מהעוצמה הרוחנית שניכרה בהתנהגותו. "הרב חרל"פ היה מתלמידי הרב קוק והמשיך בדרכו הן בתורה והן בגישתו לגאולת ישראל".
הוא תיאר מפגש עם הרב הנזיר, כאשר שאל אותו ביום צום כיצד הוא מרגיש, וזה השיב, "עד שאתה שואל אותי איך אני מרגיש כשאני צמתי, שאל אותי איך אני מרגיש כשאני אוכל".
פרופ' רקובר סיפר באריכות עשרות סיפורים על דמותו של הרב צבי יהודה, שתיאר כאדם גדול בתורה ובמידות, והביא דוגמאות להתנהלותו המדויקת והקפדנית. בין היתר ציין כי לאחר פטירת הרב עוזיאל בשבת, הרב צבי יהודה לא ביטא אבל עד לצאת השבת, ואז פרץ בבכי ואמר כי "עכשיו מותר לבכות".
בסיפור נוסף סיפר על יחסו ללימודי חול, כאשר הגיע יחד עם אחרים ללמוד לבחינות בגרות חיצוניות. הרב צבי יהודה ראה בכך פגיעה בזמן המוקדש לתורה, ואף פנה לאביו וביקש שימנע ממנו ללמוד לבגרות, תוך הדגשת החשיבות של דבקות מלאה בלימוד התורה.
עוד תיאר כיצד הציע הרב צבי יהודה פשרה, לפיה בשעות הסדר בישיבה יוקדש הזמן ללימודי קודש בלבד, ואילו מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית יילמדו מחוץ לשעות לימוד התורה.
בסיפור אחר סיפר על נסיעה משותפת עם ראשי ישיבות, כאשר בהגיעם לפרדס חנה הורה הרב צבי יהודה לנהג לסטות מהמסלול ולהגיע לבית הרב המקומי. "ההלכה היא שכשמגיעים למקום חדש, מגיעים לבית הרב".
בסיפור נוסף תיאר את תחילת שיעוריו בישיבה, כאשר בתחילה לימד בחדר קטן ומצומצם, ולאחר מכן הסכים להעביר שיעור פומבי. רקובר סיפר כי כאשר עמד לראשונה על הבמה, הרב צבי יהודה התרגש עד דמעות ואמר, "אני כאן עומד במקום שאבא ז"ל דיבר במקום הזה".
הוא תיאר כיצד הרב צבי יהודה נהג לשלוח לו את הערותיו על פרסומים שכתב בתחום המשפט העברי. הוא סיפר כי הרב היה מגיב מעת לעת ומעיר הערות מדויקות וחשובות, ואף מסר לו הערות שכתב להצעת חוקה, ובכך ביטא מעורבות עמוקה גם בעיסוקיו הציבוריים של תלמידו.
בסיפור נוסף סיפר על גישתו הזהירה ללימוד תורת הרב קוק מחוץ לישיבה, כאשר חשש שמי שלא למד לעומק לא יכוון לדברים במדויק. רקובר ציין כי הרב הקפיד מאוד על נאמנות למקור, ורק לאחר זמן ובזהירות אפשר לרב חיים דרוקמן ללמד את הדברים, והכל מתוך אחריות לשמירה על דיוק הדברים וכוונתם.