היה זה בליל יום ראשון, כעשרים וארבע שעות לאחר תום יום שמחת תורה יום ה-7 באוקטובר, שנחקק בלב האומה כולה בצער ובכאב שאין להם שיעור. באותה שעה התקבלה אצלי שיחת טלפון מדמות בכירה בצה"ל, עמה מתקיימים קשרי עבודה מזה שנים, במסגרת הפעילות הנדרשת עבור ישיבת ההסדר החרדית "ברקאי" בחיספין.
אותו בכיר פנה אליי בבקשה מפורשת: לעדכן ולחדד את המתווה שגובש לאחרונה "חרדים כהלכתו" - ולהפכו לתוכנית גיוס מיידית, רחבת היקף, של אלפי מתגייסים מן הציבור החרדי, על רקע צורכי השעה.
זו לא הייתה רק בקשה נקודתית; זו הייתה רוח התקופה. התחושה הרווחת הייתה כי ניצבת בפנינו שעת כושר היסטורית, בדומה לרגעים מכריעים בעבר, בהם ידע הציבור החרדי להשתלב במאמץ הלאומי בשעת חירום. בהתאם לכך, פעלתי במלוא המרץ, והתוכנית עודכנה והועברה ובמידה מסוימת אף הבשילה בהמשך כחלק ממדיניות חטיבת חשמונאים. ואולם, חרף הציפיות המציאות התפתחה אחרת.
כדי להבין את שורש הפער בין הפוטנציאל לבין המימוש, יש לשוב אל שאלה יסודית: כיצד ייתכן שציבור המוכר ברצינותו, באחריותו, במסירותו ללימוד תורה לצד עשייה אזרחית ענפה - הקמת ארגוני חסד, התנדבות ויוזמות לאומיות - הופך לפתע לזירת מחלוקת חריפה, עד כי סוגיית גיוסו הופכת לנקודת חיכוך מרכזית ומפלגת?
מתוך ניסיון מצטבר של קרוב לחמש-עשרה שנות פעילות בישיבת "ברקאי", ניתן לזהות דפוס ברור: ככל שסוגיית הגיוס הפכה לכלי משחק בזירה הפוליטית, וככל שפוליטיקאים ביקשו לגזור ממנה רווח אלקטורלי כך חלה ירידה חדה, לעיתים של עשרות אחוזים, בהיקף הגיוס בפועל. מנגד, דווקא כאשר הנושא ירד מסדר היום הציבורי, נוצר מרחב של אמון, ובו רבנים ואנשי מעשה מן הציבור החרדי פעלו בשקט ובאחריות לבניית מסלולים מותאמים, בשיתוף עם גורמי הביטחון.
יתר על כן: בכל עת שהנושא הוצף מחדש בזירה הציבורית, מי שהיו שותפים לתהליכים הפנימיים נסוגו לאחור, ולעיתים אף הכחישו כל מעורבות קודמת. נתון זה אינו תיאורטי בלבד; הוא משתקף באופן מובהק במחזורי הלימוד של הישיבה מחזורים מצומצמים נרשמים דווקא בתקופות של רטוריקה פוליטית רועשת, ואילו מחזורים רחבים מתפתחים בתקופות של "מילה בסלע שתיקה בתרי".
אכן, יש להודות ביושר: גם בשנות השקט, היקפי הגיוס לא מיצו את הפוטנציאל. ואולם, אין להתעלם מכך שגם המערכת הצבאית לא השלימה את מלאכתה ביצירת מסלולים מותאמים ומספקים - כפי שמתחיל להתרקם כיום במסגרת חטיבת חשמונאים - והישיבות עצמן נאלצו להתמודד עם אתגרים מורכבים, תשתיתיים וחברתיים כאחד.
עם פרוץ המלחמה בשמחת תורה, יודעי דבר מעידים כי בחודשים הראשונים נרשמה עלייה משמעותית במספר החרדים שביקשו להתגייס. לא כולם היו צעירים בני שמונה-עשרה, לא כולם יועדו ללחימה, אך היה זה מגוון רחב של רצון טוב ונכונות אמיתית. הפוטנציאל היה ממשי. אולם ברגע שסוגיה זו עברה ממישור של צורך והבנה למישור של עימות פוליטי - החל תהליך נסיגה מיידי. הציבור החרדי, שחש כי הוא הופך לכלי ניגוח, הגיב בהגבהת חומות ההסתגרות, והמספרים צנחו בהתאם.
אין זו השערה אלא עדות ממקור ראשון, מתוך היכלי קבלת ההחלטות בציבור החרדי: אילו נותר הנושא במסגרת של הידברות עניינית והסכמות הדרגתיות, ניתן היה לראות כיום אלפי מתגייסים נוספים - דווקא מקרב אלו שאין "תורתם אומנותם", ואשר מצאו עצמם נאחזים בהגדרה זו רק נוכח הכאוס הציבורי.
לקראת חג הפסח, זמן חירותנו, מתבקשת גם התבוננות רעיונית. דומה כי משל מכת הצפרדע שבדברי חז"ל מאיר את המציאות: צפרדע אחת עלתה מן היאור, אך המצרים, מתוך כעסם, היכו בה שוב ושוב - ובכל מכה התרבו הצפרדעים עד שכיסו את הארץ. לוּ היה עומד שם אדם חכם אחד, ואומר: עצרו - ככל שתכו, כך תרבו את המכה - ייתכן שהייתה נמנעת המגפה כולה.
הלקח ברור: התנגחות, כפייה וסנקציות אינן מצמצמות את הבעיה - אלא מעצימות אותה.
בעת הזו, יש לקרוא לכל חלקי החברה כארבעת הבנים לזכור כי "כולנו אוכלי שולחן אחד"- אב אחד לכולנו. חרף המחלוקות, עדיין רב המאחד על המפלג. אם מבקשים אנו לרפא קרע היסטורי מתמשך, לא ניתן לעשות זאת באמצעות לחץ והקצנה סנקציות ורדיפות, אלא באמצעות בניין אמון, סבלנות והידברות.
המסקנה המעשית מתבקשת היא ברורה יש להשיב את הטיפול בסוגיה זו לידי מי שעוסקים בה מזה שנים רבות אנשי מקצוע, רבנים, ומובילי מסגרות שכבר הוכיחו יכולת לייצר פתרונות מאוזנים ומקובלים, בתבונה ובשקט, לשביעות רצון כלל הצדדים. על יתר הגורמים ובעיקר על הזירה הפוליטית לגלות אחריות, ולזכור כי לעיתים "מילה בסלע - שתיקה בתרי".
ולצד זאת, יש להכיר כי גם בתוך עולם העשייה הציבורי והפוליטי ישנם מי שפועלים אחרת לא מתוך רעש וצלצולים, אלא מתוך שליחות, אחריות ומיקוד בתוצאה. ישנם כאלה שיודעים לקדם תוכניות, לתמוך במסגרות, ולפתח מענים רלוונטיים לאורך זמן, מבלי לבקש קרדיט ומבלי להפוך את העשייה לכלי ניגוח, כדוגמת שר האוצר בצלאל סמוטריץ', ושר החינוך יואב קיש, אשר במשך שנים תומכים ומסייעים בפיתוח וקידום מסגרות מסוג זה, ובמיוחד בעת הזו באמצעות משרד האוצר והחינוך בעשייה שקטה, עקבית ואפקטיבית, המאפשרת את קידום התהליכים בפועל. כזה ראה וקדש.
לסיכום, תנו למי שיודע לעשות זאת שנים להמשיך לעשות זאת גם עכשיו.
גבריאל חמו הוא מנכ"ל רשת "רוח הגולן". הרב אברהם בורודיאנסקי הוא ראש ישיבת ההסדר החרדית טכנולוגית "ברקאי"