לקראת חג הפסח מתארחת באולפן ערוץ 7 חווי קוין לשיחה על המיזם הייחודי אותו היא מנהלת שהוקם לזכרו של מאור לביא הי"ד, מיזם 'מאור פנים' המתווך ומשדך בין משפחות מארחות לבין מי שמבקשים להתארח בשבתות ובחגים.
מאור לביא הי"ד, מספרת קוין, גדל בבאר שבע ונפל ברצועת עזה ביום י"ד בטבת לפני כשנתיים וחצי לאחר שנות לימודים בבית אורות. "היה נשוי לענבר, יש להם ארבעה ילדים, הם התגוררו בסוסיא, הוא היה אדם שכולו טוב. החברותא שלו, ברק כהן, שהקים את המיזם לזכרו, מספר עליו כמי שתמיד היה כולו טוב, חושב על כל מי שצריך, אבל גם מעבר".
"הוא היה מתנדב באיחוד הצלה, בידידים, במשטרה, פתח גמ"ח כלי עבודה, ולא פעם הצטרף למי שהגיע לשאול כלים כדי לעזור לו בעבודה", מספרת קוין. "היה הולך לזקנים כדי להתקין להם גלאי עשן ועוד, והכל בענווה ובצניעות". ברוח זו של עשיה חיפש ברק כהן, החברותא של מאור, דרך להנציח את זכרו מתוך אותו רצון לתרום מעבר למה שניתן בדרך כלל.
"ברק התחתן בגיל 29 אחרי שנים שבהן היה רווק בבית אורות וכרווק הרגיש שהבחורים והאברכים עטפו אותו דרך הזמנות לסעודת שבת שהיו משמעותיות עבורו, וכך עלה הרעיון לקדם מיזם ארצי שכזה". קוין מספרת על חנוכיה שמאור מצא באחד הבתים בעזה לפני שנפל, ולאחר שהדליק בה נר שביעי החל לחפש את הבעלים שמהם נגנבה החנוכיה והפיץ בכל דרך תמונות והודעות על החנוכיה שנמצאה. הבעלים לא נמצאו לפני שמאור נהרג. גם באירוע זה רואה קוין ממאפייניו של מאור.
המיזם שהקים ברק כהן נבנה גם על בסיס קורס אימון רווקים שברק עבר, ובו נחשף למשמעותו של הקשר הקהילתי הנרקם עם רווקים בדרכם לבניית בית. קוין עצמה התחברה למיזם דרך הקשר האישי שלה כאברכית שבעלה לומד ב'הר המור' ובביתם התארחו רבים בשבתות ובחגים. לאחר מעבר דירה, היא מספרת, מצאו היא ובעלה את עצמם ללא אורחים ו"אורחים זה דבר ממכר", היא אומרת ומספרת על ילדיה שהתלוננו על עצם מעבר הדירה בשל כך שבמקום החדש אין להם אורחים.
החיפוש אחר אורחים הביא אותה ואת בעלה למיזם של ברק כהן וכשהתברר שבאזור מגוריהם המיזם אינו קיים החליטו לפתוח קבוצה חדשה גם שם. כיום, היא אומרת "יש קבוצות בכל הארץ. יש לנו בערך 850 משפחות ואורחים ב-25 קבוצות בכל הארץ. מי שרוצה נרשם, ובימים חמישי-שישי שולחים תזכורת והזמנות". כך נוצרים השידוכים בין המארחים למתארחים.
"החזון שלנו הוא שזה יגיע לכל מקום בארץ, לכל ישיבה, לכל ישוב, לכל קהילה, בכל עיר ובכל שכונה. שכל אדם ידע שהוא לא לבד", היא אומרת ומוסיפה את חשיבות ראיית הטוב שבמתארח, "לדעת שהרווקים של דורנו הם שליחים. אנחנו מעריכים אותם ומודעים גם לקושי שלהם וגם לעוצמות שלהם".
בהמשך הדברים מספרת קוין על התחושה שלה כמארחת, ובכלל תחושת המארחים והנותנים שלמעשה מקבלים מעצם הנתינה ומהאורחים. "זה משהו לכל החיים", היא אומרת ומעירה אודות היעדר המחויבות שמוקרנת לאורח שאינו חש שמדובר במשפחה מאמצת או במשפחה המבקשת לשנות משהו מאורחות חייו, לשדך לו או לשמור על קשר בעתיד. דווקא הגישה המאפשרת מייצרת אווירה מיוחדת וחיובית במיוחד.
את דבריה חותמת קוין בקריאה למעוניינים להצטרף למיזם, אם בפתיחת קבוצות חדשות ואם בהצטרפות לקבוצות קיימות, בעיקר לקראת חג הפסח המתקרב, כאשר הביקוש לאירוח עולה וגובר ברוח 'כל דיכפין' הנאמר בתחילת הסדר על אף שלכאורה כולם כבר "מסודרים" ויושבים סביב שולחן החג, בכל זאת עדיין מוטלת עלינו המשימה לחפש את מי לארח, את מי שזקוק לכך ונמצאים לבד, בין אם בעקבות המלחמה ובין אם מכל סיבה אחרת.
עוד היא מציינת כי בהחלט יתכן והמצטרפים למיזם, מוסרים את שמם כמי שמבקשים לארח, לא יקבלו במשך תקופה מתארח, "אל תתייאשו. אם נרשמתם למיזם ובמשך שנה שלמה אף אחד לא פונה אליכם ורק אחרי שנה מישהו ביום שישי בצהריים כותב שהוא מחפש סעודה, השבת הזו שווה שנה שלמה של המתנה".