בני למדן, תושב רחובות, מנהל פרויקטים במרכז הרפואי וולפסון ומתנדב ותיק במד"א, מצא את עצמו בשבועות האחרונים פועל בתוך מציאות מורכבת שבה הוא נקרא פעם אחר פעם להעניק סיוע רפואי בזירות קשות תחת אש.
בני, שמתנדב במד"א מזה 15 שנה, משחזר בראיון לערוץ 7 את השעות הראשונות במבצע 'שאגת הארי': "בבוקר השבת שבה פרצה המלחמה, עם האזעקה הראשונה, הבנו שהמערכה מתחילה. זה הזכיר מאוד את השבעה באוקטובר שהתרחש בשבת גם כן".
הקריאות בשטח לא איחרו לבוא. אחת הזירות הראשונות אליהן הוזעק הייתה באזור מכון ויצמן, שם טיפל בצעיר אנגלי, סטודנט בחילופי סטודנטים, שנדרס כאשר זוג מבוגר מיהר בבהלה למרחב מוגן. "מדובר היה בפציעה מורכבת מאוד, שבר קשה, מקרה שלא פשוט לראות", הוא מתאר את מה שחווה באותם רגעים.
בזירה אחרת, טרגית לא פחות, נקבע מותה של צעירה מנס ציונה שנדרסה בדרכה למרחב מוגן. "אלו רגעים שאתה לא שוכח", הוא משתף בכאב, "הזירות קשות, אבל אין לנו את הפריבילגיה לעצור. אנחנו שם כדי לעזור".
מיד לאחר סיום הטיפול בזירות אלו, ממשיך למדן בדרך כלל ישירות אל תפקידו במרכז הרפואי וולפסון. "עובדים רבים בוולפסון מתנדבים מעבר לשעות העבודה ומצילים חיים גם מחוץ לכותלי ביה"ח. אני חלק מרשת מתנדבים ענפה", הוא מציין ומדגיש את המאמץ המשותף של הצוותים מסביב לשעון.
בתוך השגרה האינטנסיבית של הצלת חיים, למדן מקפיד להזכיר את אלו שנושאים בנטל מאחורי הקלעים: "הגיבורים האמיתיים הם בעורף - הנשים והמשפחות. בזמן שאנחנו יוצאים, הן מחזיקות את הבית. גם הילדים שלי מבינים שבתקופה הזו אבא לא נמצא בשבתות. זו שליחות של כולנו".