כשמאבקים מסוג כזה מגיעים לקו הסיום בגזירת סרט חגיגית, קל לשכוח לעיתים את הדרך הארוכה שהובילה לניצחון המזהיר. לא אחת נשכחים גיבורים שזכויות רבות בכיבוש הארץ רשומות על שמם, רק משום שלא עמד להם כוחם להגיע לשלב הסופי או שהיו נעדרי יכולת להנציח את פועלם.
סיפור תולדות המאבק כהוויתו אינו רק צדק עם היהודים שהגירו את זיעתם במעלה הדרך, אלא בעיקר חומר לימוד בשבילנו למאבקים הבאים, לדעת ולזכור מה הצליח בסוף לשבור את קיר הבטון.
אחד הסיפורים שראויים ללא ספק להנצחה מכובדת הוא המאבק על ההתיישבות בהר עיבל - אחד המקומות האסטרטגים ביותר ביו"ש, שרשם בשבועות האחרונים ניצחון משמעותי. מאבק ארוך שנים שכלל רגעי שפל בתולדותיה של המדינה, אך גם רגעים מפעימים ומכוננים שהיטו לבסוף את הכף. עם אישורו הרשמי של הישוב והנחת הקראוונים הראשונים בו, הגיע הזמן לספר את סיפורם של גיבורי ההר.
***
הר עיבל - ההר הגבוה ביותר בשומרון, מתקשר באופן אוטומטי לכל תושב ביו"ש לאירוע ההפקרה המזעזע בו נפל חלל הרב בנימין הרלינג הי"ד, אולם האמת היא שהמאבק על ההיאחזות היהודית בו החל כבר כמה שנים לפני כן. הסכמי אוסלו שנחתמו בשנת 1993, הפכו באחת את העיר שכם לסגורה בפני יהודים למעט מתחם קבר יוסף. בקרב תושבים בשומרון החל להסתנן החשש שהנסיגה תביא לא רק למניעת נוכחות יהודית, אלא לניתוק החיבור של עם ישראל לעיר ההיסטורית. אחד מהם היה נחמיה פרלמן ז"ל, תושב הישוב קדומים ששרטט מיד את היעד החיוני לשמירה על החיבור לשכם - נוכחות יהודית בהר עיבל, ההר שחולש על העיר כולה.
התוכנית הפכה למעשים בשטח. "הוא החל לארגן סיורים בהר, מחנות קיץ ואפילו הקים מאהל זמני ברכס עצמו", סיפר עזריאל, בנו של נחמיה פרלמן - לישראל ציג באתר החדשות של 'עולם קטן'. שיא פעילותו היה היוזמה לכתוב ספר תורה שיועד במיוחד לישוב שיוקם במקום. "הוא לחם לשנות את התודעה הציבורית כלפי ההר, ואף כתב שני ספרים שלאחד מהם נבחר השם "הר עיבל הר השמחה". הוא התעקש שלא להשתמש בכינוי "הר הקללה" שדבק במקום".
הפעילות נגדעה בתחילת האינתיפאדה השניה. בחול המועד סוכות, שבועות בודדים לאחר נטישת קבר יוסף, התקיים סיור נוסף של כ50 יהודים בהר עיבל שארגן פרלמן ואושר על ידי צה"ל. לסיור הצטרף גם הרב בנימין הרלינג הי"ד שהגיע כמו תמיד עם "העוזי" שהיוה חלק בלתי נפרד מדמותו המיתולוגית. בעודם משקיפים על העיר, פתחו לעברם שוטרים פלסטינים באש תופת. מלווי הנשק שאבטחו את הסיור ניהלו קרב גבורה עילאי תוך שהם מתחננים לתגבורת צבאית, אולם הפיקוד שהיה אז בשיא הקונספציה חשש להתעמת עם חייליו של ערפאת והעדיף להידבר עם המחבלים בדרכים דיפלומטיות. התוצאות היו קשות. לאחר קרב שנמשך למעלה מארבע שעות, נפל הרב הרלינג הי"ד מירי המחבלים אחרי שהציב את עצמו בעמדה קדמית ואיפשר בכך למרבית המטיילים לסגת בשלום. כמה מחברי הקבוצה נפצעו גם הם בדרגות שונות אך פונו לבסוף מההר, בעוד הרב הרלינג נותר לדמם למוות.
ההתנהלות הפושעת של מערכת הביטחון לא הסתיימה באותו לילה. את התוצאות המדממות של הפקרת קבוצה המטיילים בשטח ניסו בצה"ל לגלגל על המתיישבים עצמם. האלוף במיל' יורם יאיר שעמד בראש ועדת הבדיקה של צה"ל, בחר להטיל את האשמה על נחמיה פרלמן שיזם את הסיור, וטען כי "הטעה את כוחות צה"ל באופן זדוני ומכוון". פרלמן שהיה קצין צה"ל בעצמו הרגיש כאילו סכין נתקעת בגבו, ונקלע לשברון נפש. הוא סירב להיכנע ויצא למאבק חייו שנמשך 11 שנים, בסיומו הצליח להביא להוצאת הצדק לאור. המדינה חזרה בה מההאשמות, התנצלה, פיצתה אותו ב-770 אלף שקלים, והודתה כי פעל כשורה ובתיאום מלא עם המח"ט. באופן טראגי, שלושה חודשים לאחר מכן השיב פרלמן את נשמתו לבוראו. המאבק על ניקוי שמו צלח לבסוף, אך עלה במחיר כבד.
***
כמעט שני עשורים אחרי נפילתו של הרב הרלינג עמד רכס עיבל בשיממונו עד ששבה רוח ההתיישבות בהר ונחה על היהודי הבא שנחלץ למשימה. ידידיה משולמי, ממקימי גבעת אלומות באיתמר, נקשר למקום והחליט כנגד כל הסיכויים לתקוע יחד עם משפחתו יתד בהר.
את החיבור העז שנוצר בלבה של משפחת משולמי להר עיבל אפילו המשפחה עצמה לא צפתה. "אנחנו אוהבים הגשמה וחלוציות, אך האמת היא שבגלל שהיינו עסוקים מאוד בהתיישבות ברכס איתמר, לא יצא לי עד אז לבקר אפילו פעם אחת בהר עיבל", מספר משולמי. "באחד הימים פנה אלי חבר וסיפר שמתארגן סיור למקום. החלטתי ללכת סתם כדי לראות ולהכיר את הרכס הזה שנמצא ממש במרחק נגיעה ממנו. אפשר להגיד שמה שקרה לי אחרי הביקור הזה הוא "הציץ ונפגע". את ההחלטה קיבלנו מהר למרות שידענו באותם רגעים שזו משימה כמעט בלתי אפשרית".
משולמי ניסה לפנות לגופי ההתיישבות הרשמיים כדי לקבל את עזרתם להיאחזות במקום, אך לדבריו הם השיבו כי אין ביכולתם לסייע ובירכו אותו שיצליח.
העזרה הגיעה בסוף מכיוון לא צפוי. "באחד הימים מתקשר אלי קצין הגמ"ר שומרון ומציג עצמו בשם עזריאל פרלמן. הוא מספר שאביו נחמיה ז"ל הקדיש את חייו למאבק על ההר, וחלומו האישי הוא שבתפקידו יוכל להגשים את צוואת אביו", משחזר משולמי. "כך יצא שביום ירושלים תש"פ עלינו לראשונה להר באישור לא רשמי של המח"ט, שרק דרש בהתחלה שלא ניסע בלי ליווי מהרכס ואליו. עד העלייה במשך כמעט שני עשורים, הסתכמה הנוכחות היהודית ברכס עיבל בסיורים שיזמה מדרשת שומרון אחת לתקופה ארוכה סביב מזבח יהושע ששוכן במרגלותיו. צה"ל אסר את הנסיעה בכביש הגישה ללא תיאום וליווי, וההר היה בגדר מקום רחוק מאוד ומסוכן".
למעט הקושי בגישה אל ההר, היה נראה שגרעין ההתיישבות בהר עיבל מתקדם בבטחה צעד אחר צעד בדרך להפיכתו לנקודה יהודית קבועה. אלא שחילוף מפקדים בחטיבת שומרון טרף את הכל. "זמן קצר אחרי העלייה מונה מח"ט חדש לגזרה, ומאותו הרגע היחס אלינו השתנה ב180 מעלות", נזכר משולמי. "ימים ספורים לאחר שעלינו להר החלו הערבים לקיים התפרעויות מול החווה. חודש אחרי כבר הוקם כ200 מטרים מהחווה "אוהל התנגדות" על ידי הרש"פ, שהפך לבסיס טרור קבוע נגדנו. את ההתפרעויות הראשונות צה"ל עוד עצר במורדות ההר במרחק רב, אך בשלב כלשהו גם היחס לפורעים הערבים משכם התהפך בצורה מדאיגה. באופן אבסורדי צה"ל היה שומר על הערבים מפנינו שלא נוכל להרחיק אותם, ומאפשר להם להתקרב עד סמוך לבתים. עשרות פורעים היו עומדים 50 מטר מהחווה וצה"ל רק היה "חוצץ בין הניצים".
במקביל להכלת ההתפרעויות הטיל צה"ל צו שטח צבאי סגור על החווה - שסימן את יריית הפתיחה במסע התנכלות חסר מעצורים. "בט"ו בתשרי, ליל חג ראשון של סוכות, פונינו מהחווה. העלו אותי, את אשתי וילדינו הקטנים על ג'יפים צבאיים והורידו אותנו מההר. הבחורים שהתחבאו בשטח ולא פונו נשארו לשמור בנתיים על המקום".
אחרי סערה ציבורית שגרר הפינוי שבוצע במהלך החג זכו יושבי החווה לשקט רגעי עד אחרי שמיני עצרת, אך אז שב ונפתח ביתר שאת מסע הרדיפה. "אלוף הפיקוד הטיל על ההר צו שמאפשר הרס מהיר והחרמת ציוד ללא התראה למשך שנתיים תמימות, שהוארך בהמשך בשנתיים נוספות. מיד אחריו החלו מסעות ההרס. בהתחלה רק פינו מכולה, אחרי זה החרימו ציוד ומיכלי מים ובהמשך מספר הפינויים הגיע לעשרה בתוך שבועות בודדים. במהלך ההרס החרימו הכוחות גם משאיות מגורים שלנו, טרקטורים ורכבי שטח. כדי לשחרר אותם מהמנהל האזרחי נדרשנו לשלם כופר של עשרות אלפי שקלים".
בצד הערבי קיבלו את הפינויים שעברה החווה כהתייצבות מוחלטת של מערכת הביטחון לצידם, מה שגרם להגברת ההתקפות. כששאלתי את משולמי האם לדעתו ההתפרעויות היו אלו שיצרו את הלחץ שהוביל לפינוי, הוא שיתף כי עד היום הם חשים שהאירוע אף היה חמור מכך: "לצערי התחושה שלנו הייתה שלא רק שההתפרעויות מפעילות לחץ על צה"ל, אלא שהוא מזמין בעצמו את הלחץ הזה. אם באמת היו רוצים היו מקפלים אותם ברגע. עשו הכל כדי לגרום לנו להרגיש לא רצויים. עם החיילים הפשוטים בשטח היינו בקשרים מעולים, אכלו אצלנו סעודות שבת והתפללו איתנו, אבל הדרג הגבוה היה עויין. הערבים צהלו בכל פעם שצה"ל פינה, וניצלו זאת היטב כדי לפגוע בנו".
הסיבה להתגייסות הערבית הרחבה נגד החווה, הייתה החשש שניעור לפתע ברש"פ מאיבוד הנכס האסטרטגי שכבר היה בידיהם. "עד שעלינו לקרקע, רכס עיבל היה בעיני הערבים שטח ערבי מלא ולכן ההשתלטות שם התנהלה בעצלתיים כי לא ראו צורך להזדרז. היו רועים צאן ערבים שהסתובבו ממש על גדר הבסיס הצבאי ולמעשה שלטו בשטח, אך בנייה כבדה לא הייתה. כשאנחנו הגענו הם החלו לחשוש פתאום שההר ישוב לידיים יהודיות".
בתחילת חודש כסלו, כחצי שנה אחרי עלייתה לקרקע, נעקרה החווה באופן סופי. תושביה שעמדו איתן עד אז לא יכלו גם הם לעמוד במסע היסורים שעברו מצד מי שהייתה אמורה להעניק להם את הגב. המדינה לא אמרה די, וכדי לסובב עד הסוף את הסכין בגבם של חלוצי הר עיבל הגישה לבית המשפט תביעה אישית כנגד ידידיה משולמי, בדרישה שישא לא פחות בהוצאות הפינויים עצמן. בסופו של הליך משפטי, נדרש משולמי לשלם קנס של 200 אלף שקלים, כזעקת הנביא 'הרצחת וגם ירשת'.
***
תוצאות גירוש היהודים מההר לא איחרו לבוא. בחודש שבט, חודשיים בלבד לאחר מכן, חשף ארגון רגבים סרטון מזעזע שטלטל את המדינה. בסרטון שצולם על ידי עיריית הכפר עצירא א-שמאליה נראה דחפור ערבי מעמיס לאור יום את אבני החומה של מזבח יהושע בן נון השוכן בהר, ושופך אותן לתוך מגרסה שמשמידה הכל בתוך שניות ספורות. "אנו טוחנים את האבנים לטובת סלילת הכביש החדש", הסביר ברקע אחד הערבים. הכביש עליו דיבר הערבי הערבי היה ציר שפרצה הרש"פ במורדות הרכס, שנועד לחבר את העיר שכם לכפר הסמוך ובכך לבסס עוד יותר את השליטה הערבית בהר עיבל שניצב בתווך. בעקבות הפרסום גינה נשיא המדינה את האירוע, רה"מ נתניהו הבטיח כי "האחראים ייתפסו והמקום יאובטח" וכוחות צה"ל עצרו באופן זמני את סלילת הכביש. אך למרות התגובה הציבורית, שורשי הבעיה כוסו בפלסטר בלבד והשעון החל לתקתק לקראת המחדל הבא.
ההפקרות ארוכת השנים בהר עיבל נעוצה בשני חטאים קדמונים שאותם סירבה מדינת ישראל לתקן. האחד, היעדר הנוכחות היהודית בו. לנסות לשמור על המזבח בשלט רחוק זה נחמד, אך כשהאויב מסתובב במקום כבעל הבית ויהודים אינם מורשים אפילו לגשת להר זה נידון מראש לכישלון כפי שהתגלה מהר מאוד.
החטא השני היה גם פה הסכמי אוסלו הארורים. מרבית המרחב העצום סביב הר עיבל הוענק לערפאת והוגדר כשטחי A וB וכך גם מורדות ההר עצמו. באיוולת שאין כדוגמתה הוגדר גם מזבח יהושע כשטח B ועבר למעשה לשליטת הרש"פ, כשממדינת ישראל ניטלה היכולת לקבוע מה ייעשה בשטחו.
סלילת הכביש שעבר בסמיכות למזבח שבה להתקיים במרץ מבלי שמערכת הביטחון יכלה לנקוף אצבע בנידון. מה שמנע את סיומו הייתה העובדה שכ200 מטרים ממנו עברו בשטח C, מה שאיפשר לצה"ל לאיים בהחרמת הכלים. אך שוב הוכח שמי שנמצא בשטח הוא הריבון. במחטף מהיר נסלל באחת השבתות קטע הכביש האחרון. כשתושבים שפקדו את ההר הבחינו בנעשה היה כבר מאוחר מדי. הכביש הפך לעובדה מוגמרת, וחרף היותו בלתי חוקי לא נהרס עד היום. אזור המזבח הפך לשטח בתנועה ערבית אינטנסיבית לאורך כל שעות היממה.
המצב המדאיג בהר עיבל הביא להירתמותו של פורום 'מאבק על כל דונם' בו זכיתי להיות חבר באותה התקופה, שהחליט לרכז מאמץ סביב הרכס בפעילות משולבת של הגברת הנוכחות היהודית, הסברה ומעקב אחר תוכניות הרש"פ. כמה חודשים לאחר מכן חשפו תחקירני הפורום תוכנית בנייה עדכנית של הרש"פ בסמיכות למזבח. הצלבה של פרטי התוכנית שרטטה תמונה מדאיגה: שכונה ערבית שלמה עתידה להיבנות על שטח האתר עצמו שתביא להשמדתם המוחלטת של השרידים ההיסטוריים. החשש העיקרי היה מהעובדה שבמישור החוקי היבש מנועה מדינת ישראל מלאסור את בניית השכונה משום שזו נמצאת בשטח B.
המשמעות הייתה ברורה: רק נוכחות יהודית פיזית היא זו שתצליח למנוע את האסון המתקרב. הפורום החליט להגביר את פעילות השטח. מניין ותיקין קבוע בימי שישי נוסד באתר, והתקיים בכל מזג אוויר. את המניין החזיקו יהודים שהקפידו להגיע מדי שבוע, ביניהם הראל שרביט הי"ד שנפל בעזה, זאת בנוסף לעשרות תושבים אחרים שהצטרפו בכל פעם. רשימת האתגרים שעמדו בפני המתפללים רק הלכה והתארכה כל העת. מעקיפת מחסומים שהציב צה"ל כדי למנוע את הגעת היהודים למזבח, דרך חילוץ רכבים שהתחפרו בבוץ ועד מטען חבלה רב עוצמה שאותר ברגע האחרון במהלך התפילה לאחר שהוטמן על ידי מחבלים בין אבני המזבח באישון ליל.
לפני כשנה וחצי עלתה הנוכחות היהודית בהר מדרגה. במבנה ישן בפסגת הרכס הוקם כולל אברכים מבית ישיבת חומש, שהשמיע את קול התורה בהר מדי יום. למרבה הצער, אפילו הבקשה הפשוטה של קיום לימוד תורה בהר נתקלה בסירוב נחרץ של צה"ל, והכולל עבר פינוי אלים. האברכים לא אמרו נואש, ניקו את השברים, סידרו הכל מחדש ושבו להתמיד בלימוד התורה. "זה היה תהליך ארוך לפרוץ את זה בעיקר בתודעה של הצבא שהר עיבל לא נמצא מעבר להרי החושך", סיפר אריאל הורביץ, ממקימי כולל האברכים בראיון ל'חדשות עולם קטן'. "בהתחלה הצבא היה מציב לנו מחסומים בדרך, אבל ב"ה לאט לאט הוא הבין שאין שום בעיה שיהודים יגיעו לפה".
בשנה שעברה קיבל סוף סוף המאבק על הנוכחות היהודית בהר עיבל גושפנקא רשמית. שורת ישובים חדשים אושרו בקבינט המדיני הביטחוני בדחיפת השר סמוטריץ' - ביניהם יישוב קבע בפסגת הר עיבל. שבוע אחרי חג הפורים השנה יצאה ההחלטה אל הפועל. עשרה קרוואנים הועלו לראש ההר והישוב נחנך בטקס רשמי ומרגש. נכון לכתיבת שורות אלו טרם מתגוררות במקום משפחות בשל דרישות ביטחוניות של הצבא, וגרעין של בחורים מישיבת אלון מורה שומר על המקום. לראשונה מזה למעלה מ5 שנים שוב שוהים יהודים בהר בכל שעות היממה, הפעם לתמיד ובאישור מלא של מדינת ישראל.
***
הקמת הישוב בראש הרכס היא ללא ספק ציון דרך משמעותי בדרך לניצחון מלא בהר עיבל, אך אל לנו לחשוב לרגע שהמלאכה הסתיימה. מזבח יהושע עדיין מופקר לגמרי, באגרים ערבים משכם מעפילים מדי יום במעלה ההר וכמעט מגיעים לפסגה ומורדות הרכס העצום נתונים לשליטת הרש"פ. לא עת להתמהמה. זה הזמן להגביר את תנופת ההתיישבות ולהשיב לשליטה יהודית מוחלטת את הר השמחה שקשור לעם ישראל בקשר בל יינתק.