ההגדה של ליל הסדר מתארת סיפור של גאולה, שבה פועל הקב"ה לבדו: הוא פועל, וישראל מקבלים. עד כדי כך מודגשת יד ה' הבלעדית, עד שמשה רבנו כמעט ואינו נוכח כלל בסיפור.
בעבורנו, החיים במציאות שבה ניסים מתממשים גם באמצעות ידי אדם: חיילים, מהנדסים, אנשי מודיעין וכוחות הצלה, עולה שאלה נוקבת: האם מודל הגאולה של פסח, המבוסס על פסיביות אנושית, עדיין עומד בעינו?
הפטרת היום הראשון של פסח משיבה בבירור שלא, ומציגה מודל אחר - מודל של גאולה פעילה, שבה הנכנסים לארץ ישראל נעשים שותפים מרכזיים בתהליך.
התמונה בפרק ה' בספר יהושע מסמנת נקודת מעבר מכרעת. בני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ. במשך ארבעים שנה, בשל תנאי המדבר, לא קוימה מצוות המילה, וכעת היא מתקיימת מחדש, לראשונה על אדמת כנען. במקביל, פוסק המן והעם מתחיל לאכול מתבואת הארץ - אין עוד לחם היורד מן השמים.
רגעים אלו מבטאים את קיומה של לשון הגאולה החמישית: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה…" (שמות ו: ח). עם ישראל חדל להיות עם נודד. הוא מתבסס בארצו, חוגג את הפסח לראשונה על אדמתו ונקרא מעתה לשאת באחריות לגורלו.
מעבר זה, מתלות מוחלטת בקב"ה לאחריות לאומית, משתקף בפרט לשוני דק אך משמעותי. כאשר יהושע פוגש את שר צבא ה' סמוך ליריחו, נאמר לו: "שַׁל־נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא" (יהושע ה: ט"ו). ההד למעמד הסנה אצל משה ברור: “שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג: ה'). אך ההבדל הקטן מדויק וטעון משמעות, שכן בעוד משה מצֻוֶּה בלשון רבים להסיר את שתי נעליו, יהושע מצֻוֶּה בלשון יחיד להסיר נעל אחת בלבד - נעל אחת מוסרת, נעל אחת נותרת.
הבדל זה אינו מקרי, אלא משקף מודל אחר של הנהגה וגאולה. אצל משה הסרת שתי הנעליים מבטאת התמסרות מלאה. הנהגתו דרשה ניתוק מן השגרה - מהבית, מהקיום היומיומי. העם שיצא זה עתה מעבדות היה זקוק אף הוא לנשיאה, ולכן קיבלו מן, מים מן הסלע וחצו את הים בנס גלוי. הם היו פסיביים מול שפע של ניסים. אך תלות זו, על כל נחיצותה, נשאה עמה מחיר, שכן עם שמורגל להינצל מתקשה ליזום.
מנהיגותו של משה, שהתאפיינה בהסרת שתי הנעליים, הייתה הולמת לשעתה, אך יכלה להוביל את העם רק עד גבול מסוים. הנהגתו של יהושע, עם נעל אחת על הרגל ונעל אחת מוסרת - מבטאת שלב חדש. הנעל המוסרת מסמלת קשב לשליחות האלוקית והכרה בכך שהאדם עומד על אדמת קודש. אך הנעל שנותרה על הרגל מעידה על דבר נוסף, הכרחי לא פחות: מעורבות פעילה בעולם. הנהגה זו אינה מחליפה את אחריות העם, אלא מעוררת אותה. במקום ההנהגה של משה, המבוססת על אֵמון בלבד, בהנהגתו של יהושע נדרשת ומעורבת עשייה ויוזמה. זוהי ברית הארץ: לא תלות, אלא שותפות בין אדם לאלוקיו.
אנו חיים בעידן יהושע. המן אינו יורד עוד, אך הניסים לא פסקו, הם רק שינו את צורתם. במדינת ישראל של ימינו, בה טילים משוגרים לעבר אוכלוסייה אזרחית ומיורטים באוויר באמצעות מערכות מדויקות להפליא, "כיפת ברזל" איננה מן אלא תולדה של תבונה אנושית, אומץ, משאבים ונחישות. ובכל זאת, קשה שלא לזהות בתוך המאמץ האנושי ממד נוסף, נס של נעל אחת על הרגל ונעל אחת מוסרת, עשייה אנושית והשגחה אלוקית השזורות זו בזו.
הפטרת היום הראשון של פסח אינה רק זיכרון של רגע קדום, אלא קריאה אלינו. הגאולה השלמה תתממש כאשר נאמץ את מודל יהושע: נפנה אל הקב"ה להכוונה, נזהה את הנס שבתוך המציאות, ובו בזמן לא נוותר על אחריותנו לפעול.
הקרקע הקדושה שעליה אנו עומדים מחייבת אותנו לשניהם.
הכותב הוא נשיא וראש רשת מוסדות 'אור תורה סטון'